הנחת יסוד ראשונה: ספורט הוא חלק מתרבות. ההפרדה שנוצרה, עם השנים, בין הכדורגל או הכדורסל לקולנוע או לתיאטרון - בין היתר, גם בשם המשרד הממשלתי הקרוי "משרד התרבות והספורט", היא מלאכותית. בספורט אמנם אין תסריט, ולא יודעים מה קורה בסוף (אם מוציאים מהכלל משחקים מסוימים בליגות הנמוכות בישראל), אבל הוא מכיל בתוכו כל מה שהצגה טובה או סרט טוב מכילים: דמויות טובות ורעות (בעיני המתבונן, כמובן), סיפורים חזקים שכל אחד יכול להבין ולאהוב, ובעיקר הקשר רחב יותר.
כל אחד מאיתנו, שצופה בסרט, בהצגה או במשחק, ממלא אותו במשמעות שאנחנו מביאים מהבית. בדעות שלנו, באמונות שלנו, בנופים ובמקומות שבהן גדלנו. לכל אירוע תרבות אנחנו הולכים כדי לצאת קצת מהחיים הרגילים, לברוח אל סיפור יותר מעניין, אל אנשים הרבה יותר חזקים, אל צבעים הרבה יותר עמוקים ממה שהמציאות היומיומית מספקת. זה לא לוקסוס, זה צורך אנושי. משהו שכל אדם חייב כדי לעבור את החיים שלו טוב יותר.
הנחת יסוד שנייה: אין תרבות בלי קהל. אף אחד לא חושב באמת לפתוח את ה"זאפה" או את "הבימה" בלי לתת לאיזושהי כמות של אנשים למלא את הכיסאות שממול הבמה. גם אם תשים את המצלמות הכי משוכללות שיש, ותתן לנו את הגורמים המתווכים הטובים ביותר שיש - האמנים שנמצאים על הבמה לא יוכלו לתפקד טוב באמת ללא התגובה שהקהל מספק. ללא השירה ההמונית, ללא מחיאות הכפיים, ללא המולת הקהל ההמונית שנותנת את הצבע להופעה שעל הבמה. ולא משנה אם האמן הוא אלטון ג'ון, או אלטון אקולטסה.
היתה נקודה בזמן שבה יכולנו, כקהל או כמתבוננים על הספורט, להבין את ההחלטה לקיים משחקים ללא אוהדים. הספורט הוא חלק מחיינו, וכולנו היינו מוכנים להתפשר לזמן מה על הזכות לראות אותו פנים אל פנים, כדי שהוא יכול להתקיים בזמנים המטורפים בהם חיינו. אבל זו היתה פשרה. לא מציאות שמישהו רוצה לראות. לא מציאות שיכולה לקיים את הספורט הישראלי לאורך זמן.
ומי שלא רוצה את האוהדים בתוך היציע, יקבל אותם במקומות אחרים: ההפגנות שאנחנו רואים, מבית וגן ועד הבית של ניסנוב, הם אולי לא תוצאה רצויה - אבל הם תוצאה ישירה של העובדה שלקהל הרחב אין הזדמנות לפרוק את הרגשות שלו במקום מסודר. אי אפשר מצד אחד לנזוף באוהדי מכבי תל אביב שהגיעו למגרש באשדוד כדי להביע תמיכה בשחקנים שלהם, ומצד שני אפילו לא להתחיל לחשוב על פיתרון במסגרתו יוכלו לעשות זאת בצורה חוקית.
פרנסי הכדורגל, והספורט הישראלי בכלל, צריכים להבין ששעון החול עובד נגדם. כל יום שבו אין תכנית מסודרת להחזרת הקהל למגרשים, כמו לפתיחת התרבות, היא עוד יום שבו העניין הכללי הולך ופוחת. גם כצופי טלוויזיה; המשחק הופך להיות עוד דבר שמשודר בתוך ים הערוצים שמציפים אותנו. לא טקס שבועי, לא אירוע מקודש, לא מקום שאליו אנחנו הולכים כדי לחפש קצת יותר צבע. עוד משדר, בין החדשות ל"זמר במסיכה".
ומי שחושב שביום אחד הוא יוכל להרים את השאלטר - מתישהו, באחרית הימים - והקהל פשוט יחזור למקומותיו כמו שהיה, לא מבין את נפש האוהד. לא מבין מה עשו החודשים האחרונים לכולנו, כצופים, כאוהדים, כמתבונני ספורט. מה עשה הניתוק החד צדדי הזה של התרבות מהקהל שמקיים ומספק לה משמעות.
המצב באירופה סביב הקורונה קשה לא פחות מכאן. אולי אפילו יותר. ובכל זאת, טיפין טיפין, הקהל חוזר - תוך הפרדה, עם מסכות, עם הקפדה חשובה על התקהלויות - אבל חוזר. כי בסופו של דבר, גם אם נמצא חיסון, ככל הנראה נצטרך לחיות תקופה ארוכה במציאות שונה. במציאות שהיא אחרת ממה שהכרנו לפני חודש מרץ 2020. ואנחנו מבינים את זה. מפנימים בלית ברירה. אבל בסוף, נצטרך לחיות.
אין חיים בלי תרבות. אין תרבות בלי ספורט. אין ספורט בלי קהל. אלה הנחות היסוד שחייבות להתקיים אצל פרנסי הכדורגל. אחרת, גם כשתאפשרו כניסת קהל - לא בטוח שיהיה מי שימלא את היציעים.
