זה הזמן לשינוי: לברק לוי מגיע לקבל הזדמנות בשער של מכבי
חואן פאבלו מקרין חוסר ביטחון על ההגנה, ולמרות היכולת המרשימה של ייני, לירן שטראובר ממליץ לפאקו לתת את המושכות לשוער השני. וגם: לאן נעלם נוסא אייגיבור והילד שהחליט לוותר על המשחק בעקבות האלימות בדרבי
בדרך כלל כשאני צריך לכתוב טור, אני רואה את המשחק בטלוויזיה כדי לראות זוויות נוספות והילוכים חוזרים - אבל הפעם בחרתי ללכת למשחק עם חבר שמחזיק בשני מנויים, לו ולבנו הקטן. למשחק של מכבי ת"א מול מכבי נתניה, החבר לא הביא את בנו זכר לאירוע הדרבי הלא נעימים. לפני שבוע הילד בכה, וכל מה שרצה הוא לחזור הביתה. "תן לי לחוש מה הלך הרוח ביציעים לפני שאני מחזיר את הילד למגרשים", הסביר לי. יותר מהגיוני שמשחק כמו הדרבי ההוא רק מרחיק אוהדים צעירים מהיציע.
לפני המשחק, התחושה מחוץ לאצטדיון וביציעים הייתה של חוסר ודאות. גם בנוגע לעונש שמכבי תספוג, וגם בנוגע לשאלה איך תיראה הקבוצה בעקבות השבוע החולף. לאורך כל המשחק היה נדמה שמכבי לא ממש התאוששה. מפגן התמיכה הגדול בזהבי, קרלוס ואובארוב היה עוצמתי, אך אני באמת לא מבין למה הזכירו את שמו של שי אבוטבול ביציעים.
והיה גם כדורגל. מכבי פתחה עם כל הכלים ההתקפיים שיש ברשותה, כשערן זהבי לא משחק. עדן בן בסט עבד על כר הדשא בלי סוף אך לא מצא את עצמו על המגרש, פריצה הוכיח שהוא שוב כאן, בן חיים המשיך בכושר הטוב, ורק נוסא אייגיבור העלה סימן שאלה אחד גדול. אני לא מצליח להבין מה הקשר הניגרי עושה על המגרש, וכמו שזה נראה גם הוא לא כל כך מבין. מכבי נראתה כאילו היא משחקת עם 10 שחקנים כשנוסא לא מזכיר את היכולת מימיו בהפועל ונראה שהוא לא מוצא את עצמו בשיטת המשחק עם שלושת הקשרים במרכז – כשאלברמן מצויין (חילוף לא ברור) ומיטרוביץ' משתפר כל שבוע. פאקו יכול היה בשקט לעבור כבר אחרי רבע שעה לשחק עם 3 בלמים, להוציא את איגיבור – להכניס את מיכה ולשחק איתו ועם בן הרוש באגפים.
