האימפריה עוד לא חזרה: המציאות של הפועל ת"א

מועדון ארבע הגדולות? אגדה אורבנית. לפני כמה שנים, כשהפועל באר שבע פרצה קדימה והחלה לאסוף תארים, קראתי טור שטען שהפועל תל אביב כבר לא חלק מ״מועדון ארבע הגדולות״.

הגבתי אז כמו גראוצ׳ו מרקס: אם יש מועדון שלא רוצה אותי גם אני לא רוצה להיות בו. יש לי ערכים, ואם צריך תמיד אפשר למצוא חדשים.
אבל האמת? זה היה מעליב. כל הרעיון הזה מעליב. בשבילי הפועל היא הקבוצה הכי טובה בעולם. לא צריך חותמות ולא צריך מועדונים מדומיינים.

השבוע, אחרי המשחק מול בית״ר ירושלים - אולי המשחק הכי סוער ומחשמל של השנים האחרונות, לאו דווקא ברמת הכדורגל אלא בסיפור, באווירה ובדרמה - חזרתי לחשוב על זה.

כי בישראל אין באמת ״ארבע גדולות״. יש שתיים שהן מפלצות של ממש - מכבי תל-אביב ומכבי חיפה. אחריהן באר שבע, שבנתה לעצמה מדרגה נפרדת, ורק אחר-כך הפועל ובית״ר: מועדונים היסטוריים, עם קהלים עצומים ותשוקה שלא נגמרת, אבל רחוקים כבר שנים מהטופ האמיתי.

הפועל עברה עשור קשה: שתי ירידות ליגה, שיא של מקום חמישי. עכשיו היא בונה את עצמה מחדש - לאט, בלי הצהרות. כולנו יודעים שיהיו עוד ימים פחות יפים. המשחק מול בית״ר היה סיום הוליוודי לא רגיל, אבל זה רק משחק אחד, לא תעודת אחריות על עתיד.

ופה עולה השאלה: מה לבית״ר ול״ארבע הגדולות״? מה במועדון הזה מזכיר את מכבי תל אביב? שלב בתים באירופה לא היה שם מעולם. מחלקת נוער שחגגה השנה רק על חזרה לליגת העל. גביע אחד בארבע עשרה שנה. בואו, חברים.

גם אם הפועל תחזור לצמרת ומישהו ימציא פתאום ״חמש הגדולות״ זה יישאר אותו קשקוש. המונח הזה פשוט לא קיים במציאות.