"להגיד שאני זבל?". ערן זהבי חושף: מה הוביל לנתק עם אביו

ערן זהבי, ללא צנזורה. הפרק השלישי בסדרה "זהבי" המשודרת ב"יס" סיפקה הצצה בלתי רגילה לתקופת המעבר שלו לסין, החיים במדינה האסיאתית, על הניסיון של אבא שלו לחד עימו את הקשר ועל גולת הכותרת - נבחרת ישראל.

הסדרה זהבי משודרת ב`YES` ובהמשך תשודר גם בערוץ הספורט

הקשיים סביב המעבר לסין
זהבי: "המו"מ עם מכבי פשוט עולה על שרטון. מיץ` גולדהאר חי בקנדה, יש לנו קשר מאוד מאוד טוב - נולדנו באותו יום גם. הוא מבין את הראש שלי ואני מבין את הראש שלו. יש לנו הסכמה שבארבע עיניים אפשר להגיד הכל. מיץ` התקשר אליי: `המועדון לא יכול להסתדר בלעדיך, אנחנו לא בנינו תכנית לזה, לא חשבנו שתעזוב, רק עכשיו ביטלנו סעיף שחרור, קיבלת חוזה חדש`. ואני בראש - לא מעניין אותי - הסכומים שמדברים עליהם משנים חיים, לי לנו כולם. מתחילים מו"מ עיקש - אני בתאילנד, מיץ` בקנדה ג`ורדי בספרד והסינים בסין. אני יוצא בתאילנד בשתיים בלילה מהחדר ומדבר עם מיץ`, לפעמים הוא עונה לפעמים לא ועד שהוא חוזר אליי והוא צריך לקבל החלטה. סיוט, היה בתאילנד סיוט".

שי: "נסענו כזוג וביליתי לבד כל תאילנד. כל היום הוא בטלפונים ואני לבד".

זהבי: "ג`ורדי הציע שאני אטוס למיץ` לקנדה". 

שי: "אנחנו בתאילנד, מזוודה של קיץ כפכפים גופיות בגדי ים. נוסעים לקנדה - קור חורף. הגענו לקנדה, מיץ` נתן לנו לישון בדירה שלו. קמנו בבוקר, הוא שלח לערן נהג - בוא למשרדים שלי. מה אני אעשה בינתיים? תוריד אותי בקניון. אני עם כפכפים, מכנס קצר ומעיל בשלג בגשם מטיילת בקניון".

זהבי: "אני מגיע למשרד, יש לו לוח הוא כותב את המספרים במכבי ת"א שהוא הציע לי. אמרתי לו: `מיץ` זה לא המספר, זה לא ככה`. הוא אומר לי - `אבל זה ככה וזה, מסביר כל מיני דברים`. אמרתי לו - `אלה המספרים. זה לא שאתם לא מקבלים, אתם מקבלים הרבה מאוד כסף - 5 מיליון דולר על שחקן בן 29 שלפני שנה היה לו סעיף של שני מיליון יורו`. הוא אמר - `נראה לך נורמלי שתרוויח כמו שהמועדון מרוויח?` אמרתי לו: `ברור`. אמרנו: נעצור, נתקשר לג`ורדי".

ג`ורדי קרויף: "אני חושב שזה היה אחד הרגעים הכי קשים שלי במכבי. ידעתי שזה לא ששחקן אחד עוזב ואחר מגיע, יש השלכות להחלטה כזו. ויהיו השלכות שליליות, ידעתי שזה יקרה. כשאתה מאבד שחקן שכובש 30-40 בעונה, זה קשה להחליף. בלתי אפשרי להחליף עם שחקן אחד".

זהבי: "הגענו לטונים לא נעימים - `אתה לא יכול להחזיק אותי, אני לא אשחק פה ואני לא אשים נעליים. אתם תתנו לי לעזוב`. הוא אמר - `אתה אומר שאם אתה לא נשאר במכבי ת"א, אתה לא רוצה לשחק?` אמרתי: `לא`. הוא אמר - `או שאני מקבל שמונה מיליון, או שאתה נשאר על החוזה הישן במכבי ת"א ואתה תישאר פה`. שי בצ`ק אין שולחת הודעות - `איפה אתה?` אמרתי - `אני תכף מגיע, תעשי צ`ק אין, שלחי את המזוודות, אני בא`. אני לוחץ לו יד, אומר לו - `קח אותי לשדה`. הוא מרים את הטלפון, נכנס לחדר טייס - מדים, דרגות, מה הלו"ז פה?". 

שי: "ערן אומר לי `אל תשאלי, אנחנו בפיצוץ חבל"ז. אנחנו במסוק, נגיע לשדה התעופה`. ערן מגיע לשדה התעופה עצבני, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.

זהבי: "שלחתי לרונן הודעה, לך תביא שמונה מיליון מהסינים".

קצב: "אני שולח לו הודעה, `עד שאתה נוחת בארץ, העסקה סגורה`. לא יודע מאיפה זה יצא לי. אולי ניסיתי לשדר לו סוג של ביטחון".

זהבי: "נרדמתי, קמתי, פתחתי את הטלפון בישראל, הודעה ראשונה של רונן - הצעה של הסינים - שמונה מיליון. לא אמרתי כלום, לא עניתי, ישר שלחתי לג`ורדי, למיץ` - כתבתי: ביי ביי".

רונן קצב: "פה התחיל הסיפור השני, שמכבי ת"א עמדה בשמונה מיליון והתחילה להילחם על ערן שיישאר. יש לך הצעה, אנחנו מבינים - קח את השנה הראשונה שלך בסין, שלושה מיליון אנחנו שמים לך. סכום שמעולם לא היה בכדורגל".

זהבי: "אני שם את שני החוזים מולי, ואני אומר - פה בשנתיים וחצי אני מרוויח את הסכום הזה, פה בארבע חמש שנים. מה הפלוסים מה המינוסים. צריך לקחת החלטה, מה אני עושה? מגיע היום שאני צריך לטוס, ואני עדיין יושב עם שני החוזים ועם טבלת הפלוסים והמינוסים. אני אומר: `אנחנו נשארים במכבי תל אביב`". 

שי: "החלטנו שלא נוסעים. נשארים בארץ, נשארים במכבי". 

קצב: "היה דבר אחד שקצת הפריע, לא קצת, הרבה, מיץ` אמר `אתה מקבל את כל הכסף הגדול - אבל את הביטוח, אתה משלם`. 400 אלף יורו עולה לך לבטח את עצמך, את החוזה שאני נותן לך. לא. לא נהוג". 

שי: "מתקשר אחרי שעתיים - תחזרי מהר, אני עולה על טיסה אני טס. אני אומרת לו - מה לא הבנתי. תחזרי תחזרי, אני עולה על טיסה, אני טס עכשיו לסין". 

זהבי: "לקחתי מזוודה, פתחתי אותה, התחלתי לזרוק דברים מהארון, סגרתי את המזוודה - שי הגיעה אמרתי לאמא שלי: בואי תגידי שלום, תגיעי לשדה. אני נוסע לסין".

רונן קצב: "מגיעים לסין. אני שבוע שם בסין איתו, הוא לא ממהר לחתום. בודקים, מראים, אני יושב למו"מ - מעלה את החוזה עוד ועוד, הוא מקבל 20 אלף יורו לגול, הוא מקבל כל הופעה. הסינים אומרים: `רונן, מה אתה רוצה מאיתנו? למה אתם לא חותמים? והוא במקביל מחכה למיץ`.

זהבי: "רציתי איפשהו שהוא יתקשר, יחייג, או ישלח הודעה - בוא נסדר את זה, עזוב". 

קצב: "ירדנו ללובי, מיץ` מתקשר ואומר לו - `ערן, חשבתי על הכל, אני לא מבטל את הביטוח`". 

זהבי: "היתה לנו שיחה מאוד מאוד קשה, שלימים אני מתחרט עליה בעיקרון כי אנחנו חברים מאוד מאוד טובים. היה בינינו קשר, הייתי יכול להגיד הכל והם היו יודעים להכיל אותי, ואני ידעתי להכיל וידענו שזה ביזנס. מבין אותו מצד אחד, מצד שני היה לי מאוד מאוד קשה לקבל את זה". 

רונן קצב: "ערן באותו רגע קיבל עצבים, קדימה עולים - איפה הדף? טק טק טק - חתם. ואז הוא נעלם. חתמנו הכל, תמונות, ערן נעלם. מתחיל ללכת בין החדרים, נכנס לחדר - ערן ממרר בבכי, קרוע. בכי של כאב, שמחה, של שחרור של תסכול של הכל ביחד.

זהבי: "היו שלושה שבועות של אפ אנד דאון, הפרידה ממכבי היתה מאוד מאוד קשה. אני יודע שלמיץ` יש מערך שיקולים שלוקח בחשבון מועדון שלם, לא רק שחקן ספציפי. כן, היה גם את עניין הביטוח, אבל האמת היא שזו היתה הצעה שקשה מאוד לסרב לה".

ההגעה לסין
זהבי: "המשפט הראשון שאמרתי לשי? אני חייב לסיים מלך שערים ולהכפיל את החוזה. נכנסתי ולא התאמנתי שלושה שבועות עם הקבוצה. המאמן אומר לי - `אני מכניס אותך היום רבע שעה סתם ככה, כי הקהל רוצה לראות אותך`. אני זוכר שאני רץ ועושה ספרינט אחד, ואני מתנשף ולא נכנס לי אוויר - הלחות מאוד גבוהה והיה חם. אני מתנשף, לא מצליח לנשום. בסוף הבקעתי את השער הראשון שלי, פתיחה מהסרטים". 

רונן קצב: "הוא כאילו ביום הראשון בא ושם - אני פה ערן זהבי, אל תדברו איתי בכלל. הסינים תפסו את הראש, לא הבינו מה קרה להם". 

זהבי: "שי החליטה שהיא רוצה ללמוד סינית. אנחנו פה, לא נלמד? שומע אותה - היא התייאשה כמובן. הילדים היו יודעים סינית. יש סרטונים מאוד מצחיקים". 

שי: "הן ידעו רק סינית בהתחלה, לא ידעתי מה הן מדברות עד גיל שלוש. לא היה לי מושג, הן רק היו מבינות אחת את השנייה. אף אחד לא יודע מה הן רוצות, רק אחת עם השנייה".

זהבי: "הדבר הכי טוב שעשיתי בסין זה לא להבין איפה אני נמצא, הייתי יכול להישאר במתחם חמש שעות. אני הייתי יכול להישאר לבעוט 40 דקות אחרי כל הקבוצה. המאמן אומר לי - ערן, אתה עובד יותר מדי קשה חבר. בוא תאכל צהריים עם האישה, יש שמש". 

קצב: "ערן מה אתה מתאמץ? תבוא תהנה מהחיים, למה אתה מתאמן כל כך חזק? אתה עושה לי בלגן, כולם לא בכיוון שלך, רק אתה מתאמן ככה. תוריד את הגז, לא נעים לי מהשחקנים האחרים. וערן אומר: `זה אני, לא אשתנה בגלל הקבוצה`. המאמן אמר - המטרה היא אחת - את השלושה גולים נקבל, אתה צריך להבקיע ארבע".

זהבי: "פתאום מצאתי את עצמי בליגה שאני מאוד נהנה בה, עם הרבה מאוד קהל באצטדיונים. הגעתי לאצטדיונים ששיחקתי מול 50 אלף איש. יש בישראל דבר כזה?".

שי: "הוא הפך לרוק סטאר, ברחוב כולם מזהים את ערן. אתה במקום הכי רחוק מהמדינה שלך, ואתה הופך להיות שם דבר גם שם. זה חותמת לזה שאתה מצוין, שאתה הכי טוב שאתה יכול להיות.

זהבי: "הבקעתי 17 גולים בארבעה חודשים, שדרגו לי את החוזה אחרי 4 חודשים".

גוליבר בארץ הגמדים?
זהבי: "הביקורת הכעיסה אותי. הכעיס אותי שזלזלו במקצוענות שלי. הכעיס אותי זה שכל הזמן נכנסו לי לכיס - הכל היה הכסף והכסף והכסף".

שי: "פותחים עליך עיניים, אומרים דברים - עבר רק בשביל הכסף. קודם כל, עברנו בשביל הכסף, זו לא מילה גסה".

זהבי: "על מה הביקורת? שהלכתי להרוויח הרבה כסף? ראית מישהו שמקבל הרבה יותר כסף ונשאר באותו מקום? זה המהלך הכי טוב שעשיתי בחיים, זה ללכת לסין בשביל הכסף. זו האמת. זו היתה תחילתה של הדרך להרוויח כסף".

שפע
רונן קצב: "ניסו לקנות אותו, הקבוצה לא הסכימה למכור אותו. אני אספר לכם - נסעתי לטייג`ין, עליתי למשרד של הספורט דיירקטור. כל המשרד צבים. במזרקה ברצפה ליד הרגל. יורד מלמטה מאיזה חדר אחר - בנאדם רק עם מגבת עליו. אומר לי נעים מאוד, אמרתי לו - `מי אתה?`, אני הספורט דיירקטור. `מה זה כל הצבים?` הוא אומר - מזל טוב, מזל טוב. מה אתה רוצה? רוצה 30 מיליון יורו חתימה, 18 מיליון יורו בשנה, 50 אלף יורו לגול. פי שלוש, פי ארבע. דירה רכב כרטיסי טיסה. הוא לוקח את הדף - 30 מיליון חתימה? כן. 18 מיליון בשנה? כן. עובר אחד אחד, מגיע לרכב - אין רכב. אמרתי לו - `נקנה רכב, הכל בסדר`. הבעיה? הקבוצה לא מוכנה למכור אותו. לא עזר לנו כלום. לקחו את החוזה, הכפילו אותו". 

זהבי: "פשוט מתחילים לזרוק דברים, בונוסים הזויים. והכל אוקיי אוקיי אוקיי, אני מרגיש פראייר. אתה הכי טוב מכולם בקבוצה שלנו - אנחנו גם נראה לכולם שאתה הכי טוב, בכסף בתנאים בכל דבר - מה שתבקש, לך מותר. זו היתה המנטליות. לפעמים היתה נכנסה משכורת והייתי מראה לשי, אמרתי - לא מבין מה הם עושים. גם בחצי הייתי משחק, מה אתם עושים? על מה אתם משלמים?".

היחסים עם אבא
שי: "ערן חותם את החוזה הכי מטורף שלו בסין, פתאום אבא שלו יוצר איתו קשר. הוא קרא בתקשורת, והוא רצה לחזור להיות בקשר". 

זהבי: "הוא שולח לי הודעה - הוא בבית החולים והוא קיבל איזה חיידק, זה היה כבר אחרי כמה פעמים שהוא ביקש ממני כסף וכל מיני דברים. לא הרגשתי אף פעם נוח לעזור לו בכסף.

אבי: "הוא תמיד היה נחמד כדי להשיג משהו".

זהבי: "הוא ביקש ממני 500 דולר, העברתי לו 5,000 דולר. ישבתי עם אמא בבריכה, ואמרתי לה - היא אמרה: `תעשה מה שאתה רוצה. אתה יכול לעזור לו, זה אבא שלך`, אבל אמרה לי משפט - `הוא לא יעזוב אותך עד שהוא לא ייקח בדיוק מה שהוא רוצה`. אחרי שבועיים-שלושה ביקש ממני עוד ועוד, הבנתי את המשפט - אם זה הקשר, אז לא מעוניין. לא מרגיש שאני צריך לעשות את זה". 

"אחרי כמה ימים ראיתי כתבה בתקשורת - כמה הוא מסכן וכמה אני מרוויח מיליונים ואיך אני לא עוזר לו. מאוד נפגעתי מזה, כי לך עוד יש זכות לדבר, כאילו? אתה שהלכת שלא עניין אותך שום דבר, לא הילדים ולא כלום, אתה תחליט אם אני בנאדם טוב או לא? זה פגע בי האמת, הוא ידע מה עשיתי ומה כל הדרך שעברתי כדי להיות קפטן נבחרת ישראל. זו חתיכת דרך. ולהגיד דבר כזה מול כל העולם ולהגיד - הוא בנאדם חרא, הוא זבל של בנאדם. בזמן שאתה בתכלס לא מכיר אותי בכלל. הוא לא הכיר את הבן שלי לא את הבנות שלי. עד היום הוא לא מכיר אותם". 

"הבנות שאלו אותי הרבה שאלות - ולמה וכמה ולמה אבא עזב אותך? אתה יכול לעשות את זה? אתה יכול לעזוב? שאלות קשות שהילדים שואלים, וואו. לא שאלות פשוטות. גם אבא שלו עזב אותו, כן. בגלל זה אני לא שופט אותו, קשה לי לשפוט אותו. כשאת שואלת - אתה רואה את עצמך עושה את זה לילדים שלך? יש לי חלחלה מזה, לא רוצה לחשוב על זה. אבל בטוח שגם הוא לא חשב על זה. אני בטוח שהוא לא חשב על זה. לא יודע אם הוא חשב על זה".

נבחרת ישראל
זהבי: "מגיל חמש רציתי להיות בנבחרת, היינו הולכים למשחקי נבחרת באצטדיון ר"ג. הייתי שומע את ההמנון והדגלים ורואה את השחקנים. היו שחקנים שהערצתי אותם, אבי נמני ואיציק זוהר וחיים רביבו וברקוביץ` ואבוקסיס וטל בנין. אני זוכר את ההרכב, הרכבים אפילו. אמרתי שיואו אני חייב לעמוד פה יום אחד. אני חייב לעמוד פה. זה מה שרציתי, החלום הכי גדול שלי היה להגיע לנבחרת ישראל".

"לא קיבלתי ספורטאי מצטיין, כי הייתי ברמה"ש ועוד לא הייתי בנבחרת האולימפית. זימברו אותי ולא הייתי יכול להתרכז בכדורגל, כי הייתי מגיע עייף. כל היום מנקה, צובע פה, חוזר פה, מרים את זה - בואי, שחקני כדורגל מה הם עושים בצבא? אמרתי לאמא שלי - אני יוצא מהצבא לא מעניין אותי אני יוצא על נפשי. היא אומרת - תגיד אתה השתגעת? לא תוכל להיות בנבחרת ישראל. תגידי, את מטורפת? את אישה משוגעת? איזה נבחרת? אני כולי ברמה"ש, עוד שנייה לא משחק ברמה"ש".

"מבחינתי להיות קפטן נבחרת ישראל היתה פסגת הקריירה שלי. זה היה בשבילי... אין יותר מזה. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי, כשאני משחק בסין ועדיין בנבחרת - כל מה שאני עושה בסין מגמדים, וכשאני מגיע לנבחרת - אה בסין הוא ככה כי ההגנות חלשות שוערים חלשים. בנבחרת זה לא ככה, אז הוא לא פוגע. הרגשתי שזה אישי כל הזמן, בגלל שאני קפטן נבחרת בגלל שאני משחק בסין - הספוט הוא על ערן זהבי וזהו".

זריקת הסרט - צפון מקדוניה
זהבי: "מגיע המשחק נגד צפון מקדוניה, כל המשפחה מגיעה לאצטדיון כולם מתרגשים. קיבלנו גול ומאותו רגע, כל נגיעה בכדור אני מתחיל לשמוע שריקות בוז. ואני אומר: `זה אליי?` נפגעתי כל כך, אני קפטן נבחרת ישראל. אני יודע שאני נותן 100 אחוז מעצמי - טיסות, מביא את המשפחה, יודע שיכול להיות לא טוב, הולך להתמודד עם ביקורות. בא בהתרגשות ובום - כל פעם מקבל סטירה כזאת. לא רציתי להיות חלק מהדבר הזה. תפסתי את הסרט והעפתי אותו באוויר".

שרן ייני: "פתאום הוא זרק את הסרט, ואני אומר לה - `שלי, בואי בואי תראי את המטומטם הזה תראי מה הוא עשה, את לא מבינה מה המפגר הזה עשה`".

זהבי: "האינסטינקט שלי זה היה האינסטינקט - בום, הלך".

אלישע: "הוא איבד את זה לרגע".

זהבי: "אני זוכר שדן איינבינדר הולך תופס את הסרט, בא להחזיר לי אותו - `אני לא שם את הסרט הזה יותר. לא שם, שיזדיינו`".

אלישע: "קיבלתי ביקורות מאוד גדולות, איך לא ערפת לו את הראש - איך לא ערפת לו את הראש והוצאת אותו באותה דקה, באותה שנייה, להוציא אותו להרוג אותו לתלות אותו. ולא עושים כזה דבר, והוא לא היה עושה דבר כזה אצל מאמן אחר".

זהבי: "כשיצאנו מהמגרש, הבנתי שיהיה בלגן. הבנתי שתהיה פה דרמה. נכנסנו לחדר ההלבשה - היו שם אני ואלישע ושלומי ברזל, ואלישע אומר לי - עזוב ערן תירגע, סע עם המשפחה כמה ימים, קח חופש. אני זוכר את הרגע שאני עולה לאוטובוס ואני מקבל פתאום פוש - של ההודעה של ההתאחדות ועופר עיני. זאת לא היתה שיחה בחדר, הוצאתם הודעה כזו לתקשורת - בלי לעדכן, בלי לשאול אותי. תגידו לי אתה מושעה בגלל ההתנהגות, תגיד לי אתה מושעה בגלל ההתנהגות". 

"אלישע כל כך אהב אותי, וידע כמה כאב לי וכמה הנבחרת היתה חשובה לי שהוא לא יכול היה להגיד את זה. הם החליטו בינם לבין עצמם, יו"ר ההתאחדות החליט שאני מושעה. וככה הוציא את זה ישר לתקשורת".

"אני לא מתאים להיות קפטן נבחרת. תמיד קורה משהו, וזה יוצר לחץ על הנבחרת. לא מתאים, נקודה. חד משמעית לא מתאים. בחירה גרועה של אלישע לוי (צוחק). שנה בלי הנבחרת, שי טוענת שזו השנה הכי טובה שהיתה לי בחיים. כל פגרה פתאום, בואנ`ה, אין נבחרת. ארבע פעמים בשנה אני בחופשות. בסין משפחתית היה מדהים, זה חיזק אותנו הרבה יותר מהתקופה בישראל. שם היינו רק אנחנו, המשפחה הגרעינית קיבלה משהו אחר".

קאמבק לנבחרת
שי: "אני זוכרת שאנחנו יושבים בסין, בספה אני וערן - ווילי מתקשר אליו. אומר: `תקשיב ערן, אני רוצה אותך בחזרה. אני מסתכלת עליו ואומרת לו - `אל תעשה את זה`".

זהבי: "ווילי אומר לי - `ערן, אתה לא יכול לסיים את הדרך שלך בנבחרת ככה. תסמוך עליי, אתה חייב לסיים את זה אחרת. מגיע לך לקריירה שלך. אמרתי לו - `צריך להתייעץ עם המשפחה`".

שי: "הוא מסתכל עליי במבט של `לא מדבר`. אמרתי לו `טוב אולי אתה צריך לחזור?`. אני מבינה שהוא חייב לחזור, חייב להיות שם. הוא לא יכול לסיים את הקריירה בלי להיות בנבחרת".

כובש בצרורות בנבחרת
זהבי: "תקרית סרט הקפטן עשתה את הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. אני לא חושב שהיה משחק שהפסקתי להבקיע שערים. שבירת השיא של שפיגלר? אני עדיין חושב שזה ההישג הכי גדול שלי בכדורגל".

הולנד
זהבי: "בסין, הייתי ככה קרוב לחתום חוזה חדש לעוד שלוש שנים - עד שהגיעה הקורונה".

קצב: "לא חתמנו על חוזה חדש למרות שדיברו אותנו, שם. ערן אמר - מדגדג לי. מה מדגדג לך? אני רוצה לחזור לרמות הגבוהות, עשיתי הרבה כסף ובוא נחפש אופציה באירופה. היתה הצעה - או אייאקס או פ.ס.וו".

זהבי: "פ.ס.וו וגוואנגז`ו? אי אפשר להשוות את זה. התחרות באימונים אדירה, דורשת הרבה הרבה יותר. כמות משחקים, הקצב. פעם ראשונה אני נבחן בסטנדרטים האלה של - הוא שיחק בסין, בארץ, הוא לא שיחק באירופה". 

שי: "הפעם הראשונה שהוא לבש את המדים, אמרתי - וואו איזה מוזר לראות אותך באדום".

זהבי: "זו שנה ראשונה שאני מקבל שהקבוצה לא בנויה רק סביבי ולא רק עליי. הקבוצתיות חשובה, ויש הרבה שחקנים טובים. וסביבי כולם כוכבים. באמת. הייתי מתעצבן שהוא מוציא אותי דקה 65-70, 80 פתאום, לא הייתי מסיים משחקים שלמים. לפעמים ברגעים מכריעים ב-10 דקות האחרונות, כשמובילים 0:2, זה הרגעים שמגיע לחלוץ ואפשר לתת עוד גול ועוד גול. נהניתי בכדורגל, במעמד, נהניתי לשחק במועדון הזה - ללבוש את החולצה הזאת היה פסגת הכדורגל. גם שם אני מצליח, לא לשבור שיאים - אבל אני מצליח להיות שחקן הרכב, לכבוש הרבה שערים, להיות דומיננטי. הבקעתי בארנה ונגד אייאקס ונגד לסטר ואולימפיאקוס, עשיתי דברים מאוד יפים".

"אם היו רגשות אשמה שאני גורר את הילדים בין מדינות למקום חדש ובית ספר חדש ומלון? לא. לא היו לי רגשות אשם, כי אני ושי תמיד אמרנו שהכי חשוב לילדים זה שההורים איתם ונותנים הרגשה טובה וכולם ביחד".

שי: "בפועל, זה מאוד קשה. היו הרבה רגעים שנשברתי. כאלה שראו וכאלה שלא ראו. היו הרבה רגעים, אבל דיברתי עם עצמי והתעליתי כל פעם קצת. ככה גם את לומדת מה התפקיד שלך במערכת יחסים של כדורגלן ואשת כדורגלן. את המחיר הכי גבוה אנחנו משלמים".

השוד
זהבי: "אני יוצא למשחק בחוץ, ויש לי הרגל - לפני כל משחק שאני עולה לאוטובוס, אני מתקשר לאמא שלי ולשי בהצלחה והכל. אני מתקשר והיא לא עונה. ואני מתקשר עוד פעם והיא לא עונה. שש שבע פעמים לפחות, מרגיש שמשהו מוזר".

שי: "הבית שלנו בהולנד היה בית פרטי. שתיים בצהריים, צלצול בדלת. מסתכלת במצלמה, רואה בחור שחור תלתלים עם מדים של חברה. אמרתי: טוב, בראש עברה לי המחשבה שזה יום ראשון, מה קשור משלוח? זה כמו שבת. פתחתי את הדלת, ברגע שסובבתי את המפתח ובאתי לפתוח הרגשתי דחיפה. באינסטינקט ברגע שהרגשתי דחיפה, ניסיתי לדחוף את הדלת חזרה. הוא מיד דחף אותי לקיר, שם לי יד על הפה, נכנס מיד אחריו עוד בחור רעול פנים והדביק לי את הנשק לראש". 

"המחשבה הראשונה שעברה לי בראש בסיטואציה הזאת - לא מאמינה שזה קורה גם לי. שמענו כ"כ הרבה פעמים על שחקנים שהם לא בבית ופרצו לנשים שלהן. זה מה שאמרתי - לא מאמינה שזה קורה גם לי. ואז מתחילות ה-40 דקות הכי קשות שעברתי בחיי. הילדים היו למעלה. זה עם הנשק, רעול הפנים, היה עם מסכת קורונה וקפוצ`ון על הראש. הוא עלה למעלה, לילדים. בזמן הזה אני למטה עם הבחור, מנסה להילחם בכל כוחי לעלות למעלה. אני יודעת שלמעלה נמצא הבחור עם הנשק. לא יודעת מה קורה שם. מקבלת את המכות של החיים שלי ואני מחזירה. באיזשהו שלב הוא לא ידע איך להשתלט עליי, אז הוא שם את הרגל שלו הדביק אותי לרצפה שם את הרגל שלו על החזה ואת היד על הפנים. אם הוא ממשיך ככה עוד שתי שניות, אני לא חיה. הוא חנק אותי. משך אותי בשיער אמר לי `בואי` - ככה גרר אותי בכל המדרגות". 

"הוא פותח את הדלת, לקח הכל הכניס לתיק. והוא הולך וחוזר, ואני בינתיים מנסה להגיע לילדים שלי. הם לא נותנים לי להגיע לילדים בשום פנים ואופן. ואז אני שומעת את רוי - `איפה אמא שלי? אמא שלי בסדר?` ופה כאילו אמרתי טוב, את חייבת לעשות משהו צריכה להגיע אליהם. לא משנה מה תעשי, תגיעי אליהם, אני מנסה להילחם איתו עוד פעם ונשכתי אותו ביד ומכות ומה לא. הם החליטו שאני קצת יותר מדי מגזימה, הם הוציאו אזיקונים. לאזיקון יש שני צדדים, צד אחד שננעל וצד אחד שלא ננעל. והוא שם על הצד שלא ננעל. קלטתי את זה ישר, אבל עם הידיים מאחורה לא אמרתי כלום. יושבת על הרצפה, ואז אני עושה מעשה ברגע שהם לא שמים לב אני קמה ורצה לחדר של הילדים ופותחת את הדלת. זה עם המסכה קלט אותי, משך אותי, הדביק אותי לקיר חנק אותי. היו לו מספריים ביד, הוא גזר לי את השיער. כל השיער נופל על הרצפה, וזה אפילו לא מעניין אותי. אני רק רוצה להיכנס פנימה. שום דבר לא מעניין אותי". 

"ואז הוא פשוט יוצא, אני נכנסת לילדים מחבקת אותם, אנחנו בוכים - הם בוכים, אני לא. ואז הבחור לא הרעול פנים נכנס, והוא מתחיל לשים לנו אזיקונים ברגליים אחד לשני ובידיים אחד לשני. כל אחד אזיקון הוא מחבר אותנו אחד לשני, הוא רצה לשים לנו מסקנטייפ על הפה, הוא עם כפפות - הוא מנסה לקרוע והוא לא מצליח. הוא יורד למטה ומביא סכין כזאת מהמטבח - הוא נכנס עם הסכין לתוך החדר, והילדים נורא נלחצים. אני אומרת להם `הכל בסדר, אל תדאגו`, ובלב מתה מפחד. שם מסקנטייפ על הפה, זרק את הסכין מחוץ לחדר. והוא אומר - שיהיה לכם יום טוב. סוגר את הדלת והולך. ואז אני מחכה חמש-שש דקות, כאלה שמרגישות כמו נצח. אני מוציאה את המסקנטייפ ואני מוציאה לילדים, הידיים מקדימה. הולכים להביא את הסכין, ואני עם היד חותכת. אנחנו רצים במדרגות ואני לוקחת את הטלפון ורצה החוצה. אני רואה שבע שיחות שלא נענו מערן. זה היה בדיוק לפני שהוא אמור להיכנס למשחק". 

זהבי: "ממש לפני שאנחנו מגיעים לאצטדיון, אני צריך לרדת למגרש - אני מקבל ממנה טלפון. למה את לא עונה? איפה את? מה קרה? היא מתחילה לבכות ולצרוח לי בטלפון ולספר לי מה קרה, ואני מהאינסטינקט אני צורח באוטובוס וכולם מסתובבים אליי, אני צורח וממשיך לצרוח בעברית - תחשבי איזה מפחיד זה. לוקח לי שעה ורבע להגיע הביתה, אין לי איך להשפיע, זה הדבר הכי גרוע. שעה וחצי אני רק במחשבות איך ולמה ומה קרה ויתפסו ואיפה המשטרה. אני מגיע לבית, זה כמו ב-CSI".

שי: "אני חושבת שאין דבר יותר מפחיד מלחשוב שאתה במקום הכי מוגן שלך ושנכנסים לך לטריטוריה הזאת, ועושים לך מה שהם רוצים. אני חושבת שזה, זה שבר אותי. ומאז אני לא מרגישה בטוחה בשום מקום. לא מרגישה בטוחה בשום מקום. הרגשתי שאני רוצה הביתה, לא מסוגלת להיות במקום הזה יותר. אני לא יכולה להיות שם".