"ישראל אופציה אחרונה". הקושי להחתים זרים

גורן, מנגד, מצא פיתרון יצירתי: "הפתרון שאני אישית מצאתי זה להציע סיור התרשמות בלי מחויבות. למי שמוכן (עדיף להגיע עם האשה או האמא), זה יכול להיות משמעותי. למי שלא מוכן להגיע צריך להגיד לו לדבר בכנות עם שחקנים שכבר נמצאים כאן, כדי לתת לו תמונה אובייקטיבית ומלאה. אין לי רצון להביא לפה שחקן שבא בעיניים סגורות לאירוע שהוא לא קל. אני בטוח שמתישהו יבואו שחקנים, הם רק יהיו בפרופילים שונים ממה שהיו באים בדרך כלל".

אחד המקרים שאפשר לציין בנושא הזה הוא של הלדר לופז. שחקן זר, ששיחק שנתיים בארץ, באזור שקרוב לקו העימות, עם משפחה, ובכל זאת החליט להישאר עונה נוספת. למרות המצב, לא היה מדובר במשהו יוצא דופן אם שואלים את הפועל ב"ש. "הוא פשוט ישראלי. טעות להתייחס אליו כזר. זה הדבר הכי טבעי שהוא יישאר וככה הוא גם רואה את זה", אמרו במועדון. והוסיפו: "הוא מחובר לעיר ולאנשים, ממש אוהב את המקום ולכן, למרות המצב, לא היתה איתו שום בעיה".

ואם להשתמש באנלוגיית הכדורסל - הרי שמי שכן הצליח לבנות קבוצה ברמה גבוהה, עופר ינאי בהפועל תל אביב, השתמש בהיכרות המוקדמת כמפתח: ארבעה מתוך שמונת השחקנים שהחתים היו ישראלים, עוד שני זרים ששיחקו כאן בעבר (מרקוס פוסטר וג`ו רגלנד), ורק שניים - בן בנטיל וג`ונתן מוטלי - הגיעו לארץ ללא היכרות מוקדמת. שם, כמובן, הכסף הגדול של ינאי שיחק תפקיד. זה, כנראה, יהיה המודל של רוב הזרים שיגיעו לישראל גם בהמשך.

אבל לגבי רוב הקבוצות, רוב הזמן, זו המציאות העצובה: עולם הספורט, כמו כל מדינת ישראל, נמצא בעיצומה של אי ודאות. התמשכות המלחמה בעזה (כבר יותר מתשעה חודשים), העובדה שהמשחקים הבינלאומיים לא מתקיימים בישראל, האפשרות של חזית נוספת בצפון שעדיין על הפרק - מטילים צל גדול על האפשרות לבנות סגלים איכותיים ותחרותיים.

אם הספורט הישראלי התרגל להיות הבועה המושלמת, הרי שהמלחמה הנוכחית והמצב המחמיר והולך - סודק את הבועה שוב ושוב. וגם פרנסי הקבוצות, כמו כולנו, יושבים על הגדר - ומחכים לבשורות טובות.