מחפשים את הרשת: המקלדת לצד הכדור

"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", שר מיכה שטרית ב-1991 - וכמו חזה את המציאות בעולם, שלושים שנה קדימה. הרשתות החברתיות, שנוצרו במטרה לאחד בינינו למרות הבדלי גישות או תרבויות, הפכו אותנו - במידה רבה - לאוסף של אינדיבידואלים. אנשים שמחפשים את הביטוי העצמי שלהם, ומקבלים את הבמה המלאה כדי לפרוק אותו. ואם כדורגל הוא המראה של החברה, או המיקרוקוסמוס שמשקף הכי טוב תהליכים חברתיים - הרי שניתן לבשר, שהתופעה הזו הגיעה גם לכדורגל הישראלי.

דוגמא קלאסית היא סיפור יונתן כהן: אם לפני עשרים שנה, בן דמותו - אבי נמני, התבטא פעם אחת נגד המאמן וגרם לסערה תקשורתית שלמה, הרי שהיום יכול הכוכב הגדול של מכבי תל אביב להודיע בחשבון האינסטגרם שלו שהוא רוצה לעזוב את הקבוצה (ובסופו של דבר גם קיבל את מבוקשו), והדבר התקבל באופן הרבה פחות סוער. אם פעם הכדורגלנים היו נדרשים להדלפות, או לכתבים, כדי להביע את רצונם - הרי שהפעם יש להם את היכולת לכתוב את עצמם בעצמם. להביע את הקול שלהם באופן חופשי ונטול פילטרים.

ולא תמיד זה נוח לקבוצות: המנכ"לית שרון תמם, למשל, הגיבה בחוסר נוחות להחלטה של כהן להוציא את הדברים באופן פומבי. מכבי נתקלה בצד נוסף של התופעה כאשר איתי שכטר (בימים שבהם עוד שיחק במכבי ת"א) הביע דעה פוליטית גלויה באינסטגרם. בסופו של דבר הפוסט ירד בהוראת הקבוצה, אבל ברור לכל בר דעת שהסוסים כבר ברחו מהאורווה: שאת מי שהרשתות החברתיות אפשרו, יהיה קשה לכבות - גם עם ניהול מהודק וקפדני כמו של המועדון הצהוב בשנים האחרונות.