יוסי אבוקסיס, קונצנזוס

כילד, יש לך לא מעט אשליות אופטיות בחיים. אתה חושב שאנשים בכיתה י"א הם מבוגרים נורא (היום הם נראים לי קטנים), אתה חושב שכדורגל ישראלי הוא הדבר הכי טוב בעולם (אני עדיין קצת חושב ככה.. מה זה אומר עליי?) או ש"זהו זה" ו"הקומדי סטור" לעולם לא יירדו מהאוויר. אבל יש לכל אחד את האשליות שלו, אלה שהוא גדל איתן ויום אחד מתפכחות ברעש גדול. אז הנה הוידוי שלי: כשהייתי ילד, שגדל בתור אוהד בית"ר ירושלים, חשבתי שיוסי אבוקסיס הוא "משלנו". זה נראה נורא טבעי: שחקן פייטר עם המון כישרון, מין גאון קטן עם החולצה מספר 8. לא משהו שזר להיסטוריה הבית"רית. רק באותו קיץ מר ונמהר של 2001, הבנתי בכלל שהוא גדל בהפועל ת"א. שהוא היה ההפך הגמור מכל מה שדמיינתי.

יוסי אבוקסיס, היום בן 50, הוא דמות שכמעט אין בכדורגל הישראלי, ומעטות כמוה בכדורגל העולמי של היום, הסטרילי והקפיטליסטי: כזו שאי אפשר להישאר אדיש אליה. הוא היה הכי שנוא והכי אהוב בנשימה אחת, שחקן שבשיאו כל קבוצה בארץ רצתה שישחק אצלה, וכל קהל יריב שרק לו את הבוז הכי חריף כשהוא עמד מנגד. שילוב בלתי נתפס של גאון כדורגל אמיתי וכסחן בלתי נלאה. האיש שמסוגל, באותו המשחק, לגרום לך לתהות איך לעזאזל הוא לא מורחק - ולמה לעזאזל הוא לא יכול להמשיך לשחק עוד כמה שעות.

וכן, אבוקסיס שבר לי את הלב בקיץ ההוא. לי וללא מעט אוהדים, אחרי שנדר כי הוא רוצה להיות "היורש של אוחנה", ואז עזב כשבית"ר התפרקה תחת הניהול הכושל של גד זאבי. היו שם עלבון ותחושת בגידה, בעיקר בגלל הקשר המיוחד שנרקם. הוא לא גדל בבית"ר, אבל הוא היה אהוב. אותה דואליות במסגרתה רק צבע החולצה מפריד בין "שחקן נשמה" לבין "שחקן ברוטאלי". מצד שני, מה יותר חשוב מצבע החולצה?