הכדורגל המודרני מחפש גיבורים חדשים. כאלה שיבואו מלאי רעב, ידביקו את הקהל בהתלהבות ויחליפו את המבוגרים שעבר זמנם. בליגת העל שלנו העונה יש לא מעט שחקנים צעירים כאלה, שניחנים בטכניקה יוצאת דופן, וגורמים לקהל לתפוס את הראש לאחר כל מהלך.
יחד עם זאת, לצד הכישרונות נמצאת החבורה הוותיקה, זו שנמצאת בשלהי הקריירה, אבל מסרבת לדעוך. אם הצעירים גורמים להגיע ולרכוש כרטיס כדי לראות אותם, אז דווקא אלה שחצו מזמן את גיל 30, גורמת לאוהדים להישאר באיצטדיון. דקל קינן הוא מכבי חיפה ומכבי חיפה היא דקל קינן ואליניב ברדה הוא הפועל ב"ש, רגע לפני פתיחת העונה בדקנו האם יש יורשים צעירים שמסוגלים לרשת את הוותיקים, ולהפוך לסמלים הבאים בקבוצות הגדולות, או שמא עידן זה חלף מהעולם.
נטע לביא בנעליים של דקל קינן
דקל קינן כבר מזמן לא מציג את היכולת שסידרה לו מקום של קבע בנבחרת ישראל, ולמרות זאת זוכה למעמד בלתי מעורער בהרכב מכבי חיפה. מעבר להבנת המשחק הנהדרת, מה שמאפיין את הבלם היא ההבנה שהכדורגל קודם כל שייך לאוהדים. קינן הוא הראשון שניגש להודות לקהל בסיום כל משחק, וגם זה שמבצע מחוות בשטח בזמן שאחרים בעיקר מדברים בתקשורת. כך למשל אחרי הזכייה בגביע בעונה החולפת, נסע לקברו של החייל ואוהד הקבוצה, שון כרמלי ז"ל, מלווה בגביע אותו הקדיש לזכרו.
השנים האחרונות במועדון מהכרמל יהיו כאלה שיעדיף לשכוח. מקבוצה שמזוהה עם הצלחות, הירוקים הפכו לשם נרדף לכישלונות ולחץ. יחד עם זאת, אם יש משהו אחד שמעודד בחיפה הוא מחלקת הנוער בכלל, ונטע לביא בפרט. הקשר, שפרץ לתודעה בשנה שעברה, הפך ליקיר האוהדים. למרות שהוא רק בן 19, לביא מלא בביטחון וממש לא אחד שעושה חשבון לוותיקים, תשאלו את ברק יצחקי עימו התעמת בגמר הגביע האחרון. מעבר ליכולת, לביא נראה כמו מי שקורץ מהחומר שהופך שחקן לסמל. השנה הוא יצטרך להראות שלא מדובר בלהיט חולף, וכך ישים את החותמת שהוא יכול להיות המנהיג של הירוקים בשנים הבאות.
מיכה מקבל השראה מאלברמן בעידן פוסט זהבי
ערן זהבי היה המנהיג הבלתי מעורער של מכבי ת"א בשנה שעברה, עם 35 שערי ליגה, שרובם הגיעו במאני טיים, הדרך שלו לזכייה בתואר השחקן המצטיין הייתה בלתי נמנעת. למרות זאת, בטקס סיום העונה של הצהובים, השחקנים בחרו בגל אלברמן כשחקן העונה שלהם. אם תשאלו בקרית שלום, אף אחד לא הופתע מהבחירה. הקשר נטול האגו, הוא החוליה המחברת של הצהובים בתקופת ג'ורדי קרויף. זה שמבצע את העבודה השחורה במרכז השדה, וגם הראשון לקבל כל שחקן חדש ולחברו לאוהדים.
אלברמן הוא לא השחקן הנוצץ בליגה, אבל בכל זאת הפך לקונצנזוס. בגיל 33 הקפטן הצהוב החדש, לועג לכל חוקי הטבע ומראה שהוא רק משתבח עם השנים. מכבי ת"א של השנה היא קודם כל הקבוצה של אלברמן, שינסה להראות שבעידן פוסט זהבי, השלם הצהוב גדול מסכום חלקיו.
יחד עם זאת, גם הקשר יודע שלא נותרו לו עוד הרבה שנים לשחק, והוא כבר מכין את הקרקע לצמיחת היורש. מאז שעלה לבוגרים, דור מיכה הוא אהוב הקהל. הילד, שגדל בגבעתיים, כבר בן 24. בעוד היו בקרית שלום כישרונות גדולים ממנו, דוגמת רועי קהת, מונס דאבור ואחרים, שהתקשו למצוא את מקומם, מיכה תמיד הצליח לפלס את מקומו להרכב.
מיכה הוא מספר 2 האולטימטיבי, זה שלא מחפש להיות הכוכב, ותמיד הופך את האחרים לטובים בזכות יכולת המסירה יוצאת הדופן שלו. הוא מתקשה להתמודד עם פיזיות, ולכן ספק אם ייצא לאירופה בשלב מסוים בקריירה שלו, מה שאומר שצפויות לו עוד הרבה שנים בצהוב.
במכבי ת"א של השנה, גם "הילד הנחמד" יודע שיהיה חייב לעשות את קפיצת המדרגה שלו, ולהפוך לכזה שלוקח אחריות ברגעי ההכרעה. אם נשפוט לפי משחקי פתיחת העונה, הוא עושה זאת נהדר. הקשר מקבל קרדיט משוטה ארבלדזה ועם שני שערים (מחצית ממה שהבקיע בעונה שעברה), מראה שהוא מבין את האחריות המצופה ממנו. במשחק בגביע הטוטו מול הפועל רעננה, אלברמן העביר לו את סרט הקפטן, במהלך שזכה לעידוד רב מהקהל. כבר עכשיו ברור, העונה הזאת תהווה מבחן הבגרות של מיכה, שיצטרך להראות שהוא מסוגל לעשות את הקפיצה מכינור שני למנהיג.
נמצא היורש לקפטן הנצחי של ב"ש
בתוך הסגל הנוצץ של הפועל ב"ש, השחקן שהכי מזכיר את ברדה הוא שיר צדק. שנה אחת בלבד שהבלם נמצא בבירת הנגב, אבל נראה כאילו הוא גדל על הבלטות של וסרמיל. לא גדול המתראיינים, לא מהיר וגם לא טכני במיוחד, אבל אחד שיודע לשים את האגו בצד למען טובת הקבוצה, בדיוק כמו הקפטן הוותיק.
ספק אם בגיל 27 צדק עדיין חולם על קריירה אירופית, כאשר לא נראה שיש מועדון בישראל שיתאים לו יותר מזה שבבירת הנגב. הקיץ הזה הוא כתב את שמו בהיכל התהילה בנגב כשהיה שותף לאחד הרגעים הגדולים ביותר בתולדות הדרומיים עם שער הניצחון מול אולימפיאקוס במוקדמות ליגת האלופות. הקהל מאוהב, השחקנים עושים לו כבוד של מנהיג, והבלם נראה כמו מי שיכול להוביל ביום שאחרי ברדה.
שגיב יחזקאל ודן איינבינדר ינסו למלא את הוואקום
בעידן בו הכסף הגדול השתלט על הכדורגל הישראלי, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים הן כבר לא מועמדות לתואר. מועדוני הפאר, שעדיין סוחפים אחריהם אלפי אוהדים, הפכו להיות כאלה שמהווים מקפצה בדרך למעבר לקבוצות גדולות יותר.
כך עומר אצילי צפוי לעזוב את בית"ר וגילי ורמוט ויתר על האפשרות להפוך לסמל אדום, בדרך למעבר למכבי ת"א. בגלל אותם מעברים, השחקנים בקבוצות האלה הם כבר לא הכוכבים, אלא הקבוצה עצמה. הקהל למוד האכזבות, למד לא להמליך שחקנים, כדי להימנע משיברון לב של מעבר אפשרי שלהם, וכך נוצר ואקום במנהיג ממשי. הפועל ת"א היא הקבוצה של אלי גוטמן ולא של שחקן כזה או אחר, וגם בית"ר ירושלים מחפשת אחר האלי אוחנה הבא שלה. בתוך הכישלון של מחלקות הנוער של המועדונים להצמיח שחקנים גדולים באמת בשנים האחרונות, אפשר למצוא שני יוצאי מן הכלל, שאולי יבשרו על עתיד טוב יותר.
שגיב יחזקאל רק בן 21, אבל אוהדי הפועל ת"א רואים אצלו לא מעט קווי דמיון לשחקן אחר שצמח במחלקת הנוער בוולפסון: ערן זהבי. החוצפה, העימותים עם שחקני היריבה והרצון לקחת אחריות בכל מצב, הראו אשתקד שיחזקאל רוצה וגם יכול להיות המנהיג האדום הבא. הקיצוני ניחן בדריבל נהדר ויותר מהכל בקילר אינסטיקנט, שמזכיר את כוכב גוואנגז'ו. גם בהפועל ת"א מבינים שהם חייבים לחבק את הכישרון הגדול ביותר שלהם, כדי שיוכל להוביל את המועדון האדום בחזרה לצמרת, ואולי לקחת את סרט הקפטן לנמניה ניקוליץ', שקיבל אותו למרות שנמצא רק חצי שנה במתחם חודורוב.
בבית"ר ירושלים המצב דומה, אלי טביב הפך את המועדון לכזה שמייצר את ההכנסות שלו ממכירת שחקנים, וכך אלי דסה ואריאל הרוש, מצאו עצמם מחוץ לקבוצה מהבירה. גם דן איינבינדר ראה את עצמו עובר תהליך דומה, כשאולץ לעבור לקרית שמונה לפני ארבע שנים. לאחר מסע נדודים וייבוש אינסופי על הספסל של מכבי ת"א, אשתקד הקשר חזר לצהוב שחור ושוב נראה כמו אותו שחקן של תחילת הקריירה.
הרעב חזר, הרצון לקחת אחריות וגם שמחת החיים, שהפכו אותו לבורג מרכזי באחת מחוליות הקישור הטובות בליגה. בגיל 27 איינבינדר השתקע בקבוצה של בן שמעון, ומחזיר את הזהות הבית"רית. בעקבות עזיבתו הצפויה של עומר אצילי, שהיה אמור להיות המנהיג, הקשר, שעונד את סרט הקפטן, יקבל יותר אחריות וינסה להראות לקהל בטדי, שגם ללא כסף גדול, בית"ר עדיין יכולה וצריכה להתמודד עם כל קבוצה.
