שי ברדה: "במרכז חיים רגיל והשחקנים בק"ש לא ישנים"

העיר קריית שמונה חווה כבר קרוב לשלוש שנים את אחת התקופות הקשות והמדממות בתולדותיה. מטחי רקטות, אזעקות בלתי פוסקות ורחפני נפץ הפכו לשגרת חייהם של תושבי הצפון. בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו, עירוני קריית שמונה ניסתה לייצר אי של שפיות דרך הכדורגל. 

עבור המאמן, שי ברדה, העונה הזו לא הייתה עוד פרק בקריירה - היא הייתה רכבת הרים רגשית מורכבת. היא שילבה התמודדות מנטלית חסרת תקדים עם אנשי צוות ושחקנים שהגיעו לאימונים ללא שינה אחרי לילות של פיצוצים, לצד טרגדיה אישית קשה עם מות אביו בעיצומם של המאבקים על המגרש. בריאיון מיוחד לערוץ הספורט, ברדה מסכם את העונה החולפת, מספר איך הגיע לכאן הלהיט של הליגה אדריאן אוגריסה, נזכר בימים לצידו סלובודן דראפיץ` ומציב מטרה לעתיד: "בוער לי להיאבק על תואר בכדורגל הישראלי".

שי, עד כמה העונה הזו הייתה מיוחדת? איזה מקום היא תופסת בלב שלך?
"אני חושב שהיו הרבה מאוד אספקטים למה העונה הזו היא בהחלט עונה מיוחדת, שונה וגם די מפתיעה. ראשית, החזרה לצפון. חזרנו להתאמן בצפון בתחילת העונה. אתה שוב נהנה מהעיר והצפון ולאחר מכן שוב אתה צריך להתפנות ולחזור לנדודים. הדבר הכי עצוב הוא שקורה פה הוא שאתה כבר לא ממש מתרגל כי התחלנו לנרמל את הסיטואציה הזו. עוד פעם צריך לצאת למסע נדודים במקומות אחרים, באמצע המוות של אבא שלי שהגיע משום מקום, ואתה כל הזמן עסוק באותה התקופה איך אתה משלב בין הדברים. מרכז החיים שלי היה בקריית שמונה וכאשר אבא שלי חלה, אתה קם ב-5 בבוקר, יוצא מחולון לכיוון קריית שמונה, מסיים את האימון והולך לבית החולים, חוזר הביתה… ככה במשך 5 שבועות ברצף".

"אפשר היה לראות את זה גם בהישגים של הקבוצה כי עשינו נקודה מ-15 באותו שלב. אתה צריך להיות הרבה יותר פסיכולוג מאשר מאמן, בעיקר עם שחקנים תושבי קריית שמונה שאמורים להגיע בבוקר לאימון אחרי שהמשפחות שלהם ספגו לא מעט פיצוצים בלילה. אבל אני חושב שהעונה הזו היא סופר מיוחדת. גם סיימנו במקום השני בפלייאוף התחתון, 50 שערים שאני גאה בהם, סגנון משחק שלא מאפיין קבוצת תחתית, אבל בעיקר ידענו לשדרג שחקנים. זו הייתה עונה מאוד מעייפת, אבל יש משהו קסום במקום הזה. אני מאושר שהתגברו על כל הקשיים ונרגש לקראת העונה הרביעית שלי כאן".

למעשה, עירוני ק"ש חזרה בקיץ להתאמן ולהתגורר בעיר, כשהיא מארחת עדיין בנתניה, בסוף חודש פברואר פרצה מלחמה ושוב חזרתם להיות פליטים, כך הגדרת את זה בזמנו…
"חד משמעית, זה היה מאוד עצוב. אתה מצפה במשך תקופה ארוכה ומתכונן לחזור לארח בבית שלך. אנשים לא באמת מבינים מה זה אומר. זה אומר שכל המועדון שלך מתנייד לתוך בגאז`ים של אוטו. אנחנו כבר די מיומנים כי עשינו את זה שלוש שנים. הקושי הגדול יותר, בניגוד לשנים הקודמות, היה שבשנה הקודמת הצפון היה מפונה. הפעם המשפחות נשארו לגור בקריית שמונה, הם כל היום תחת איום, גם אנשי צוות שגרים שם. אני חושב שאתה צריך להיות אדם מאוד מכיל בסיטואציה הזו. היו לי שחקנים שיצאו מקריית שמונה בחמש לפנות בוקר כדי להיות באימון בשמונה וחצי, אחרי לילה שלם שהם לא באמת ישנים. במרכז חיים רגיל, אבל הם מגיעים אחרי לילות בלי שינה. יש במועדון אפסנאי בן 74 שצריך לעשות כל יום את הנסיעה הזו. זה עצוב שאתה צריך לנרמל את זה כי בני אדם לא יכולים לחיות בסיטואציה כזו".