יוצאים מהלופ: מגמת המאמנים החדשה בליגת העל

העזיבה של ברק בכר את הכדורגל הישראלי היתה אירוע מטלטל - בעיקר לאוהדי מכבי חיפה, אבל לטעמי לענף כולו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, מאמן עוזב את הכדורגל הישראלי נטו כי הוא גדול על הענף בכמה מספרים. עם כל הכבוד להגעה המשוגעת של אברהם גרנט לצ'לסי, אי אפשר להגיד שהיא היתה קשורה נטו לכדורגל; גם רן בן שמעון או רוני לוי יצאו לחו"ל, אבל קשה להגיד שהם שלטו כאן ללא עוררין. בכר, לעומת זאת, הוא "יוניקורן" - אחד שעוזב אותנו אחרי שש אליפויות ב-12 שנה של קריירה, שלוש הופעות בבתים של האירופית והופעה אחת בשלב הבתים של ליגת האלופות. והוא רק בן 43.

אבל אחרי שסיימנו להתפעל, ליגת העל מגיעה ליום שאחרי ברק בכר - ותחושה שנוצר ואקום בתחום האימון. אנחנו כבר לא בתקופה שבה בליגה הישראלית קיים מעיין נובע של מאמנים גדולים, שמתחרים אחד בשני - זכר לתקופות שבהן אימנו כאן דוביד שוייצר ושלמה שרף, אברהם גרנט ודרור קשטן, אלישע לוי ואלי גוטמן. הזמנים משתנים, כדברי המשורר, וגם קבוצות ליגת העל - כך נדמה - מנסות לייצר משהו חדש על הקווים.

כי הרוב הגדול של המאמנים שצפויים לעלות על הקווים יגיע למעמד הזה עם ניסיון די דל, בוודאי במעמדים האלה. מכבי חיפה מקפיצה לקווים את מאמן קבוצת הנוער, מסאי דגו; מכבי תל אביב ממנה את רובי קין, איש עם רזומה גדול כשחקן, אבל אחד שכל הרזומה שלו כמאמן ראשי מכיל מספר משחקים בהודו; הפועל תל אביב הולכת על מייקל ולקאניס, שלפני האדומים היה מאמן ראשי רק במלבורן סיטי האוסטרלית ואופן הבלגית, פעמיים כמאמן זמני.

ולא רק בקבוצות הגדולות והחזקות - מ.ס. אשדוד, למשל, נפרדה מרן בן שמעון כדי למנות את מאמן קבוצת הנוער, אלי לוי (שנה ראשונה בבוגרים); בני לם, שמאמן את מכבי פ"ת, אימן בפועל רק שתי קבוצות בקריירה שלו כולל זו הנוכחית (למעט תקופות קצרות בשנות התשעים); הפועל פ"ת ממשיכה עם עופר טסלפפה, שאמנם מאמן כבר 15 שנה, אבל זוהי עונה ראשונה שלו אי פעם בליגת העל.

למעשה, מתוך 14 הקבוצות יש רק ארבעה שמגיעים לג'וב הזה כמאמנים מגובשים ובעלי ניסיון: רוני לוי בהפועל חיפה, יוסי אבוקסיס בבית"ר ירושלים, סלובודאן דראפיץ' בבני סכנין ושרון מימר במכבי בני ריינה. כל הארבעה הללו סיימו את העונה שעברה בפלייאוף התחתון. בכל היתר, קשה להתעלם מהמגמה שפירושה - במקום להביא שם גדול על הקווים (בין אם הוא זר או ישראלי), לנסות ו"לברוא" מאמנים יש מאין.

אצל חלק מהקבוצות, מדובר בבחירה פנים מערכתית: רן קוז'וק, אלי לוי, אליניב ברדה, מסאי דגו - הם אנשים שאמנם יחסית חסרי ניסיון על הקווים של הקבוצה הבוגרת, אבל עובדים במועדון כבר שנים ארוכות (בין אם בתור מנהל מקצועי, עוזר מאמן או מאמן קבוצת הנוער). מתוך הבנה שברמת המאמן הזר אין מציאות, והיצע המאמנים בליגה המקומית די נמוך, יש כאן ניסיון לבנות מאמן חדש - שיהיה כאן לשנים ארוכות.

וגם שני המאמנים הזרים שיעמדו העונה על הקווים - מייקל ולקאניס של הפועל ת"א ורובי קין של מכבי, מגיעים מפילוסופיה ברורה: כבר לא מביאים מאמנים זרים בעלי רזומה גדול, שעולים הרבה כסף. או שהם לא יצליחו ואז יהיה מדובר בכישלון יקר (לואיס פרננדס, לותר מתיאוס, סטיב מקלארן - אתם זוכרים את השמות), או שהם יצליחו ואחרי שנה או שנה וחצי יקפצו למועדון אחר.

אחרי הכל, מכבי ת"א זוכרת היטב את פרשת איביץ', כמו גם את סוללת המאמנים שלקחה אליפות ואז עזבה למקום אחר (אוסקר, פאקו, סוזה וכו'). גם ולקאניס וגם קין, לפחות נכון לעכשיו, נראים כמו ניסיון למצוא מאמן לטווח הארוך - כזה שיבנה את המערכת במשך מספר שנים, ולא יגיע כדי להניף צלחת ולעלות על המטוס בנתב"ג.

ויש גם משהו גדול יותר שקורה כאן: ממוצע הגילאים של מאמני ליגת העל העונה עומד על 49.3. רובם נעים סביב העשור החמישי לחייהם. זה מתחבר לתופעה עולמית - המאמנים הם כבר לא דמויות רס"ריות קשוחות ששומרות דיסטאנס, אלא אנשים שקרובים יותר לשחקנים - גם בגיל, אבל גם ברמה המנטלית. כאלה שמסוגלים להבין אותם ולדבר אל ליבם. אולי השפעה לא מודעת מאופיר חיים, שבזכות הפילוסופיה הזו הצליח כל כך עם נבחרת הנוער.

בשקט בשקט, כמעט בלי שנרגיש, ליגת העל מגיעה העונה עם רצון לצאת מ"לופ המאמנים" הכל כך ברור שליווה אותנו בשנים האחרונות. יש כאן ניסיון של הקבוצות ללכת על מה שיש להן, ולהביא מאמנים שהם אמנם לא "פיגורות", אבל כאלה שיודעים לעבוד מלמטה ולנסות לייצר משהו מתמשך.

ועכשיו נשאלת השאלה האם הקבוצות עצמן תעמודנה בסטנדרט הזה. אם לשפוט מההיסטוריה הקרובה של הכדורגל שלנו, רוב המאמנים שיעמדו על הקווים בסוף אוגוסט - לא יגיעו לסוף מאי. הצלע השנייה של תופעת "בריאת המאמנים" היא גם אורך הרוח שצריך להינתן להן כדי לעבוד. האם זה באמת יילך ככה? כנראה שעד סוף הקיץ נדע את התשובה.