שש אלי קרב: הניתוק של התובע במקרה יואב זיו

אומרים שהספורט, ובוודאי הכדורגל, הוא המראה של החברה. שגם אם עולם הכדורגל נראה כמו מציאות אלטרנטיבית, בסופו של דבר מגמות ובעיות מחוץ לאצטדיון ייכנסו גם לתוכו. ואם זה נכון, הרי שההעמדה של יואב זיו לדין משמעתי ע"י התובע, עו"ד ניר רשף, היא הוכחה מושלמת לכך - תוצר של תרבות שבה הכל משפטי ו"הכל שפיט" (לפי דבריו של נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק), כל דבר צריך להגיע להכרעה של זכאי או אשם, כל פעולה שלך עשויה לשמש נגדך. אותה תרבות שלפיה הכל תלוי בשאלה אם יצאת אשם או זכאי, אם הועמדת לדין או לא, היא התרבות שלא מסוגלת לבחון מעשים אלא ע"פ הכרעה של שופט או דיין.

מנהל הקבוצה של מכבי תל אביב, יואב זיו, לא עשה שום דבר שראוי להעמיד עליו לדין. הוא חטף קללות מיציע המאוכלס ע"י אוהדי הפועל ב"ש (דבר לא יפה אך לגיטימי), והגיב בחזרה ע"י אזכור התוצאה שבה הביס (יחד עם חבריו במכבי ת"א) את באר שבע בגמר הגביע של 2015. הוא לא תקף בשום צורה, לא פיזית ולא מילולית, ולכן ההחלטה לפיה עליו לשלם על כך - בין אם בקנס או בהרחקה, היא החלטה מנותקת. היא החלטה שלא מאפשרת שום תגובה, ולו העדינה ביותר, להקנטות או ליריקות מצד אוהדים.

אנחנו אוהבים ספורט בגלל שהספורטאים הם בני אדם. כמונו, רק גבוהים יותר או חזקים יותר. והחלטה שכזו היא ציפייה מספורטאים לא להיות אנושיים - להיות רובוטים שיחטפו כל אש אפשרית מצד הקהל, ולא יגיבו בשום צורה חזרה. קצת כמו קיירי אירווינג, שחטף קללות ושריקות בוז ב-TG גארדן במהלך הסדרה בין ברוקלין לבוסטון ב-NBA, ואמר בסיום: "כשאתה חוטף קללות, יש גבול למה שאתה יכול לספוג כספורטאי". אירווינג הניף אצבע משולשת וחטף על זה (בצדק). זיו בסך הכל רשם תוצאה על דף.

קרדיט צילום: תיעוד מרשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. לפניות: sport4u@sport5.co.il1)