sportFive1009680
צילום: ספורט 5
קדאייב קורבן לגזענות מכוערת
קדאייב קורבן לגזענות מכוערת | צילום: ספורט 5

תקופת היובש הארוכה והאביב שכבר נישא באוויר, זורעים את זרעי הקיץ. עונת המלפפונים עומדת מעבר לפינה, ומתישהו סיפור חדש ייכתב דרך החתמה חדשה. "וולקאם" במונחים של היום. הרגע שבו שחקן מחליף חולצה אחת באחרת, הופך בדקה אחת שונאים לאוהבים, משנה את ההיסטוריה. "טופ 5" חוזרת הפעם לחמש ההחתמות הגדולות של הכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים: הרגעים שבהם מועדונים, ואולי גם הכדורגל כולו, השתנו במחי חתימה אחת על חוזה.

במקום החמישי: ג'בראיל קדאייב וזאור סדאייב לבית"ר ירושלים, ינואר 2013 - הגזענות הרימה ראש
סתיו 2012 היה נהדר עבור הקבוצה הירושלמית. לראשונה זה המון שנים, בטדי חזרו לשחק כדורגל שמח: קבוצה מלאה בשחקנים מקומיים, מאריאל הרוש בין הקורות, אלי דסה הצעיר בעמדת המגן הימני, קובי מויאל האגרסיבי בקישור, אבי ריקן קצת יותר קדימה וחן עזריאל או עמית בן שושן בחוד, יחד עם זרים שנבחרו בפינצטה - כמיטב המסורת של "השריף": בלם קרואטי בשם שקבורץ וחלוץ דק-רגליים בשם גלאבינה. חברו את כל זה עם דאריו פרננדס, וקבלו את המרענן הרשמי של ליגת העל בעונת 2012/13.

עד צהרי יום שבת, שבהן הכל השתנה: ארקדי גאידמק הנחית שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה, והפך את הקערה על פיה. ההחתמות ההן, מעבר לרעש שעשו, גם הזיזו משהו בתוך בית"ר ירושלים. אחרי שנים שבהן נושא הגזענות הודחק, הוא צף כלפי מעלה בצורה המכוערת ביותר - מפריד בין השחקנים לקהל, ובין השחקנים לשחקנים אחרים. התרומה המקצועית של שניהם הייתה בסך הכל אפסית, אבל יכול להיות שמעז יצא מתוק: יכול להיות שהחתמת קדאייב וסדאייב, וההד שעוררה, הביאה את החתמת עלי מוחמד; ובכל מקרה, היא הציבה את שאלת הזהות הבית"רית, באופן שבו אף אחד כבר לא יכול היה להתעלם.

במקום הרביעי: אבי נמני חוזר למכבי תל אביב, קיץ 2005 - ניצחון מרד האוהדים
החברה הישראלית ידעה הרבה פעמים מצבים שבהם העם ניסה להתקומם נגד אי צדק. אזרחים שהרגישו מקופחים, ניסו להרים נס של מרד, לנסות ולשנות משהו דרך הרגליים. אבל היה מקרה אחד שממש הצליח: המקרה של אוהדי מכבי תל אביב. כנראה שלא היה יום אחד דרמטי בחיי המועדון הזה, בוודאי בגרסתו המודרנית, כמו 13 באוגוסט 2003. הרגע שבו ניר קלינגר, המאמן, ניצב בפני המצלמות והודיע על שחרור השחקן שהגדיר את מכבי במשך כמעט עשור שלם, גיבור האוהדים. והם בתגובה החליטו על מרד צרכנים. הורידו את כמות האוהדים במשחקי הבית למזערית, לא נתנו אפילו להעפלה היסטורית לליגת האלופות להזיז אותם מדרכם.

ובקיץ 2005, אחרי עונה שבה המועדון שהתרגל לצמרת סיים במקום השמיני, לוני הרציקוביץ' הבין שזה הזמן להשתנות. דייויד פדרמן נכנס פנימה, קבוצת "הגלאקטיקוס" הוקמה - אבל עם כל הכבוד לג'ובאני רוסו או אייל ברקוביץ', ההחתמה שלה חיכו הייתה זו של נמני. האייקון הצהוב-כחול חזר לקרית שלום כמנצח, הרבה בזכות "החולצות השחורות" שלא היו מוכנות לוותר. פחות מחצי עונה אחר כך, קלינגר הלך הביתה. לימים, גם נמני הוזז הצידה על ידי מיץ' גולדהאר, אבל עליו - ועל המהלך הגדול שלו - עוד נדבר בהמשך.

שבר את המושג סמל, גרשון לפני שעבר לבית
שבר את המושג סמל, גרשון לפני שעבר לבית"ר | צילום: ספורט 5

במקום השלישי: שמעון גרשון עובר לבית"ר ירושלים, קיץ 2006 - ניצחון הכסף הגדול
גני התערוכה, חודש מאי. רבבות אוהדי הפועל תל אביב חוגגים את הזכייה בגביע המדינה. כמה שעות קודם, איליה יבוריאן עם שער ניצחון העניק להם זכייה דרמטית מול בני יהודה, לא רחוק משם, באצטדיון רמת גן. הקפטן האדום עלה אל הבימה, מניף את התואר שבו זכה בזה הרגע. השמועות כבר החלו להתרוצץ, והקהל האדום פצח בשירת "תישאר, תישאר" אדירה. גרשון חייך במבוכה. יום למחרת, החיוך יתחלף בדמעות. במסיבת עיתונאים דרמטית, גרשון הודיע כי יחצה את הקווים: יעבור ליריבה הגדולה (גם אם לא הכי גדולה), בית"ר ירושלים.

ארקדי גאידמק, ששנה קודם רכש את הקבוצה, רצה לבנות קבוצה שתרוץ לאליפות - והמטרה הראשונה שלו הושגה. בלם נבחרת ישראל, אחד הבלמים הטובים בארץ ומי שישלים קו הגנה מהודק יחד עם אייקון אחר, אריק בנאדו, שיעבור בנתיב המזומנים גם הוא לעיר הבירה. בבת אחת, גרשון שבר את הלבבות שהתאהבו בו באדום (מצד שני, הוא לא יהיה האחרון שיעשה את זה), ושינה את הפרדיגמה: מושג "הסמל", שעוד היה קיים עד אז, נשבר סופית. הכסף הגדול, שהחל להיכנס באותן שנים לכדורגל הישראלי עם גאידמק (ואחר כך עם אלונה ברקת ומיץ' גולדהאר), יכול היה לשבור כל הסכם לא כתוב. גרשון יוביל את בית"ר לזכייה בשתי אליפויות רצופות ואפילו לזכייה היסטורית של המועדון בדאבל. אבל אם למדנו משהו מהאירוע הזה, הרי שמכל זה לא נשאר לו הרבה. כמה דולרים בחשבון הבנק, עוד תואר ברזומה, אבל הפסד של מורשת גדולה. העברת גרשון תיזכר כרגע שבו הכסף הפך לסמל האמיתי.

ברדה. הפריח את המדבר
ברדה. הפריח את המדבר | צילום: ספורט 5

במקום השני: אליניב ברדה סוגר מעגל עם הפועל באר שבע, קיץ 2013 - הלידה מחדש
כשאלונה ברקת קנתה את הפועל באר שבע, היא נראתה כמו מועדון חסר אופק. אי שם בבטן המזוהמת של הליגה השנייה בישראל, מועדון עם מגרש מתקלף ואוהדים מיואשים שיושבים בבית. הקהל שנא את הבעלים ששנא את הקהל בחזרה, המועדון שבשנות השבעים היה אלוף ישראל הפך לכזה שיש לו בעיקר עבר. אבל ברקת הגיעה, ובדרך שלא הייתה בלי מכשולים ומהמורות, הובילה את המועדון שוב לפסגות הכדורגל הישראלי. מאור מליקסון היה החלוץ; הוא שהגיע עוד בליגה השנייה, בחר לקשור את גורלו בגורל המועדון מבירת הנגב, והיה שם ממש עד ההגעה אל הארץ המובטחת. אבל עם כל הכבוד למליקסון, ההחתמה שהרימה את באר שבע דרגה, הייתה החזרה של הבן האובד.

אליניב ברדה, שגדל בבאר שבע באותן שנים רזות, חשב לחזור לישראל אחרי קדנציה ארוכה ומרשימה בבלגיה. שני המועדונים הגדולים והעשירים מחיפה ומתל אביב היו מוכנים להציע לא מעט, אבל הוא בחר לשוב הביתה. בהחלטה אחת, ברדה החזיר את באר שבע לרשימת המועדונים הגדולים. לא עוד קבוצת תחתית או קבוצה משנית, אלא מועדון שמדבר חזק בצמרת. את עונת 2012/13 הפועל ב"ש סיימה כשהיא נשארת בליגה ממש במחזור הסיום. שנה אחר כך, היא כבר סיימה במקום השני. תוך שלוש שנים מרגע החתימה, ברדה - יחד עם בוזגלו, מליקסון, וואקמה, ראדי, ברק בכר והחברים - החזיר עטרה ליושנה וסגר מעגל של ארבעים שנה. אחר כך תבואנה עוד שתי אליפויות וקמפיין מוצלח באירופה. הפועל באר שבע תגיע לא רק לפסגות של פעם, אלא גם תכבוש פסגות חדשות. וזה התחיל מההחלטה ההיא של ברדה, שבחר לשנות סדרי עולם ברגע אחד.

"אין מציאות בינואר?" הצחקתם את זהבי | צילום: ספורט 5

במקום הראשון: ערן זהבי מגיע למכבי תל אביב, ינואר 2013 - היום שבו הכדורגל הישראלי השתנה
שיעור טוב למפיציה של הקלישאה החבוטה לפיה "אין מציאות בינואר". בפרפראזה על השלט המפורסם באנגליה, 22 בינואר 2013 היה יום מוצלח במיוחד בחייו של יאיר לפיד. 19 מנדטים ליש עתיד בבחירות? תחשבו שוב. זה היה הרגע שבו ערן זהבי שינה את מכבי תל אביב מהיסוד. הרגע שבו הוא נחת בנתב"ג, היה הרגע שבו המועדון הצהוב - באמת - חזר להיות אימפריה. הסיפור של זהבי, כמובן גדול בעשרת מונים על הפסקאות שתקראו כאן: הילד שגדל במכבי והתגלגל להפועל, הפך לאייקון אדום במלוא מובן המילה, הביא לה דאבל וכרטיס היסטורי לצ'מפיונס, ואז עזב - וחזר דווקא ליריבה המושבעת מהצד השני. מי זוכר שכשהוא הגיע למכבי, היא בכלל נראתה כמי שעלולה לאבד את האליפות? אלירן עטר, שהיה בלתי ניתן לעצירה, קצת איבד את הקשר עם הרשת. הקבוצה של אוסקר גארסיה החלה לאבד גובה, והשיא הגיע בהפסד 1:0 למכבי חיפה בקרית אליעזר. ואז, ג'ורדי קרויף במהלך הגדול בקדנציה הצהובה שלו (על פי הודאתו), שלף.

זהבי שלא מצא את מקומו בפאלרמו, אחרי שהמאמן שהביא אותו עזב, חשב לחזור לארץ. הפועל ת"א, ממנה שוחרר ומאז החליפה ידיים, לא הצליחה לעמוד בדרישות הכלכליות - וגולדהאר כן. זהבי נחת במכבי, והעולם לא היה אותו דבר. שבועיים מאז שהגיע, הוא כבר פתח בהרכב בדרבי מול הפועל ת"א. הוא לא כבש, אבל רוחו שררה מעל אותו 0:4 דורסני. הוא וראדה פריצה, שהגיע יחד איתו, יובילו את מכבי בקילומטר האחרון אל עבר אליפות ראשונה אחרי עשור שחון. משם, כזכור, זה רק הלך וגדל. אחרי אוסקר בא סוזה, אחרי סוזה בא פאקו, כמות השערים לעונה רק הלכה וצמחה, עד שהגיעה לשיא כל הזמנים עם 35 שערים בעונה אחת.

אין בארץ מועדון גדול יותר ממכבי תל אביב. בכל פרמטר היסטורי. אבל הרבה שנים למכבי לא הייתה קבוצה גדולה. הרגע שבו זהבי נחת במועדון, הניחה מאחור את הכל: החצוצרות המייללות ואברהם גרנט, הדשדוש בתחתית והחולצות השחורות, ההפסדים החוזרים ונשנים בדרבי והתירוצים של לוני. מכבי חזרה להיות מכבי הדורסת, השחצנית, האימפריאליסטית. אפשר לסמן את נקודת ההתחלה בהגעה של גולדהאר, בוודאי בנחיתה של ג'ורדי - אבל האמת היא שזהבי, דווקא מהצד האדום של העיר, היה זה שהגדיר את המועדון מחדש. והחזיר אותו לימיו הגדולים באמת. עד היום.