גל חזן ז
גל חזן ז"ל (פרטי) | צילום: ספורט 5
גל חזן ז
גל חזן ז"ל ראשון מימין בשורה שניה למטה. ארד שלישי מצד משמאל לאותה שורה | צילום: ספורט 5

יש חברים שהם חברים לחיים, כאלה שגם אם לא תדבר איתם תקופה ארוכה, תדע שהם תמיד שהם בשבילך, וגם אתה תהיה שם בשבילם. ככה זה כשאתה עובר איתם הכל.

בכל תחנה בחיים, גל חזן ז"ל היה שם איתי - בגן חובה, בבית ספר כרמל וים ובתיכון. בהפסקות, ביציאות, במשחקי כדור וסתם בשיחות כשהיה בא לנו להסתלבט או לדבר שיחת עומק. גם אם לפעמים ניתקנו קשר, גל היה מסוג האנשים שאתה תמיד רוצה לראות, וכשאתה רואה אותם, הכל ממשיך בדיוק מאותה נקודה שהפסיק קודם לכן.

הוא היה זורק מילה, אני הייתי עונה לו, כמו חתול ועכבר. כשהיינו חוזרים באוטובוס מבית הספר, לא הפסקנו להציק אחד לשני - אני נתתי לו צ'פחה כדי להתגרות בו, והוא לא היה מוותר כדי להחזיר לי, והיה עושה את זה כואב אפילו. ככה זה, ילדים שהיו נהנים מזה.

היינו שלישייה כזאת, רן פוקס חיבר בינינו, וככה דרך החבר המשותף התחברנו. בהפסקות היינו משחקים הרבה כדורסל, הוא היה אומר לי שהוא זורק יותר טוב ממני, ואני הייתי מנסה להוכיח לו ההפך. גל היה ספורטאי בנשמה שלו, כזה שלא מוכן להפסיד.

גל היה חייכן, בן אדם שצוחק מהכל, כזה שתתקשר אליו באמצע הלילה לבוא לאיזשהו מקום, והוא היה מתייצב. לצד אותה דמות חייכנית, הוא היה כמו איש פלדה, כזה שנראה ששום דבר לא פוגע בו. רגיש, אבל כל כך חזק נפשית כלפי חוץ. כך בכיתה י"א הוא סיפר לנו שאימו בתיה חלתה בסרטן. גל היה מטפל בה ימים שלמים. הוא היה עושה הכל בשבילה, עד שהיא נפטרה מהמחלה הארורה. גל לקח קשה מאוד את המוות שלה ולכן החליט שהוא חייב לשנות אווירה, ללכת לשירות קרבי משמעותי, כזה שיעזור לו להתגבר על האובדן.

גל חזן ז
גל חזן ז"ל שלישי בשמאל (שורה תחתונה). ארד שלישי מימין (שורה אמצעית) | צילום: ספורט 5

גל התגייס לסיירת גבעתי, כי הוא לא יכול היה לעשות משהו חצי כוח, אצלו הכל תמיד היה מצוין. עם הגיוס שלו ניתקנו לצערי קשר, כי אני השקעתי בכדורגל, והוא היה בקרבי. מה שלא ידעתי וגם לא סביבתו הקרובה, זה את הקשיים שהוא חווה באותו שירות. גל אף פעם לא סיפר לאף אחד, הוא תמיד היה איש פלדה, כמו שכבר אמרתי. ימים אחרי זה, גילינו את הקושי המנטלי, את המשבר הגדול שהוא חווה, ולא העז לשתף אף אחד.

ב-7 בינואר 2017 הגיע הטלפון המקולל, זה שאני לא אשכח בחיים. הייתי במיטה, קמתי בבוקר ופתאום ראיתי הודעה בקבוצת הוואצאפ השכבתית: גל שם קץ לחייו. לא דיברתי איתו כמה חודשים לפני כן, ולא האמנתי.

איך יכול להיות שזה קרה? הוא שמר הכל לעצמו וניסה לפתור את הבעיות בעצמו, כי ככה הן תמיד היו נפתרות. התחושה שאתה מרגיש אחרי הודעה כזאת זה שזה לא יייתכן. חשבתי שזו שמועה מרושעת, ואז כשחולפות השעות אתה מבין שזה באמת קרה.

ההרגשה היא כמו דקירה בלב, אין מילה אחרת שתתאר את זה.

זו תחושה שגם איבדת חבר, וגם אתה מתמלא ברגשות אשם - איך לא הייתי שם בשבילו בחודשים האחרונים של חייו? למה ניתקתי קשר? זו תחושה קשה. עד אותו רגע, יום הזיכרון היה יום קשה בשבילי, אבל לא כמו עכשיו. תמיד אומרים שעד שמשהו לא נוגע בך אישית, אז אתה לא יכול להבין, וזה בדיוק מה שקרה עם גל ז"ל. הרגשתי האובדן, ולא יכולתי להאמין שזה קרה.

לא אשכח את הלוויה, זה היה אחד מהימים הכי קשים שהיו לי בחיים. פתאום כל החברים הגיעו, כל המעגלים נסגרו, ולא הפסקתי לבכות. התפרקנו ברמות, שלא האמנו שלפני שניה סיימנו בית ספר, ופתאום גל, אותו גל שתמיד עזר לכולם, פתאום נמצא שם ואין לנו דרך לעזור לו. זה צבט בנשמה.

מאז הבטחתי לעצמי שאכבד את זכרו. יצא לי לחשוב עליו הרבה פעמים בזמן החימום במשחקים שלי. הייתי אומר לעצמי שאני אתן הכל בשבילו כדי שיהיה גאה בי. הוא אף פעם לא התעניין יותר מדי בכדורגל, אבל תמיד פרגן וידע להעריך את הדרך שלי.

ביום הזיכרון, כמו בימי הזיכרון הקודמים מאז אותו מקרה, אני זוכר הדברים הטובים בגל. את התחרותיות שלו, את זה שהוא היה קולע יותר ממני, אבל אף פעם לא העזתי לומר לו את זה. את זה שהוא תמיד היה שם בשבילי, ולא אמרתי לו מספיק תודה. גל, היית חבר מדהים, ויותר מהכל, בן אדם מדהים.

יהי זכרו ברוך.