sportFive1022671
צילום: ספורט 5
תורג'מן.
תורג'מן. "המטרה הושגה" (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

עד ה-10 ביולי, 1995, הטונייט שואו של ג'יי לנו קרטעה. הקומיקאי הצעיר לא ממש הצליח לממש את ההבטחה שניתנה לו מה"אבא הרוחני" ג'וני קרסון. אבל ביום הזה בהיסטוריה, הסיפור שלו ושל תכנית הלייט נייט המיתולוגית של רשת NBC השתנה. זה קרה כאשר יו גרנט, השחקן הבריטי הנודע, התארח לאחר שהסתבך בפרשת שידול לזנות. גרנט התיישב על הספה, וללנו היתה שאלה אחת ששינתה את ההיסטוריה שלו (ונכנסה עמוק לפנתיאון של הטלוויזיה האמריקאית) -

"What The Hell Were You Thinking?" ("על מה לעזאזל חשבת", בתרגום חופשי)

חזרה ל-2020, ולמחוזות אחרים לגמרי. ישבתי לצפות במשחק בין הפועל חדרה להפועל כפר סבא. משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. זה היה אחד ממשחקי הכדורגל החלשים שראיתי מימיי. כמעט ללא מצבים (תודה לאל על עומר פדידה, שניסה פעם אחת גם ממש לבעוט את הדבר העגול הזה לכיוון השער), רוב הזמן עם הכדור במרכז המגרש. תחושת ייאוש עמוקה פמפמה בעורקיי, כעס גדול על חוסר התוחלת, חוסר העניין, הנזק התדמיתי שזה עושה לכל אוהד שבכלל חולם על לאהוב כדורגל - גם אם לא היו אוהדים ביציע.

אבל בגזרת המאמנים, כמו מאומה לא קרה. רון קלר (עוזרו של שרון מימר, שהורחק) ועמיר תורג'מן, מאמני שתי הקבוצות, היו נורא מרוצים מהשעממת הזאת. חייכו חיוך גדול, דיברו על ההתקדמות שהקבוצה עשתה, על כמה חשוב היה להוציא נקודה במשחק הזה. הם בכלל סימנו וי. מטרתם הושגה. אבל כל אוהד שישב מול המסך (ולא היו המון כאלה, צריך להודות) היתה רק שאלה אחת: על מה לעזאזל חשבתם, קלר ותורג'מן? על מה לעזאזל חשבתם?

הפער שזעק לשמיים שם, הוא פער אופייני. גם מאמנים גדולים יותר מהשניים האלה (שני אנשי מקצוע מכובדים בהחלט), נדמה שחיים במציאות משלהם - בוורטיגו.

רוני לוי, אחרי עוד משחק מאכזב של בית"ר ירושלים שלו, אומר ש"זה המקסימום שהקבוצה שלו יכולה להוציא". (מעניין מה לצופה משה חוגג, שמימן את הקבוצה הזאת היה להגיד על זה) מרקו בלבול מספר לתקשורת שהוא "קונצנזוס בקרב אוהדי מכבי חיפה, ואנשי תקשורת שמבינים עניין" (קונצנזוס!), והוסיף חטא על פשע כשטען ש"מכבי חיפה משחקת את הכדורגל הטוב ביותר בישראל" (אם זה נכון, איך לא לקחת אליפות?). גיא לוזון מספר ש"מכבי פתח תקווה היא הקבוצה עם ההתקפה הטובה ביותר בישראל" (מעולם המשפט של בנג'מין ד'יזראלי, על "שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה" לא היה נכון יותר).

והרשימה הולכת ונמשכת, כמעט כל יום מתווספים לה עוד ועוד מאמנים מכובדים שאפילו לא קולטים את גודל הניתוק. שמסוגלים לעמוד מול מצלמה, לספר לנו על מציאות אחרת ב-180 מעלות מזו שראינו על המסך. כאילו ראינו משחק שונה. כאילו חיינו במציאות אחרת.

וברור, שאלה חייו של המאמן הישראלי - תמיד במנטליות מתגוננת, מתמודד עם תקשורת (ולפעמים גם הנהלה) שלעולם תטיל בו ספק, עם רצון אמיתי להתמודד מול הבליסטראות ולספק כתב הגנה. ברור שהמטרה היא לקבע נראטיב, שבמוקדם או במאוחר, יחלחל דרך התקשורת אל מקבלי ההחלטות ויעזור לשפר את מעמדו של הנ"ל.

רוני לוי יודע שאירופה משמעותה חוזה חדש, אז הוא מתפשר על רמת המשחק בשביל התוצאה; בלבול נלחם על דעת הקהל, כי הוא כבר שומע את צעדיו של ברק בכר אל רחוב המסגר וגיא לוזון? הוא כנראה חושב על התחנה הבאה, ומנסה להפוך את עצמו ל"אובר אצ'יבר". הנסיבות המקלות כולן כאן, אבל הן הרי היו תמיד - ובכל זאת, עושה הרושם שהפעם הפער הרבה יותר בלתי ניתן להכלה או לכימות.

עושה רושם שכבר אין משמעות יותר לעובדות אובייקטיביות - כמו רמת המשחק, כמות השערים, המיקום בטבלה. אדם יכול לעמוד מול מצלמה ולהגיד משהו שהצופים, המראיינים ואפילו הוא בעצמו - יודעים שהוא לא נכון בתכלית, רק כדי לשרת מטרה פרקטית. וזה הרגע שבו הכדורגל, כתמיד, משקף טוב מאוד את החברה שממנה הוא צומח.

רוני לוי. זה המקסימום? (אלן שיבר)
רוני לוי. זה המקסימום? (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

זה העידן שאנחנו חיים בו - עידן של פוסט אמת. עידן שבו העובדות האובייקטיביות לא בהכרח משנות, שבו אדם יכול לייצר מצג שווא, ולהאמין בו עד כדי כך שכמעט תשתכנע. שבו אין אמת גדולה, אלא "האמת שלי". אני אאמין בגרסה שלי למציאות, גם אם המציאות המציאותית אומרת אחרת.

הדבקות הזאת ב"עובדות האלטרנטיביות" הביאה אדם מסוים להיות נשיא ארצות הברית, וכנראה שמאמנים מסוימים חושבים שדרך אותה דבקות הם יצליחו לשפר את מעמדם. שגם אם משהו אינו נכון, תאמר אותו מספיק פעמים - והוא יתקבע כאמת. הפוליטיקה שלנו מלאה בדברים כאלה, והכדורגל?

האמת היא שבסופו של דבר, לדעתי הכדורגל טוב מהחברה שבחוץ בעניין הזה. אפשר להגיד הרבה דברים על קידוש מבחן התוצאה - הוא מרמה בהרבה מקרים, הוא גם אכזרי מאוד. אבל הוא גם מחייב את ההנהלות לסט של עקרונות אובייקטיביים, שלא נתונים לפרשנות, ובסופו של דבר יקבעו את גורל המאמן הרבה יותר מכל נראטיב.

מישהו יכול להסתכל על דברי כבודו, ולומר לו שעם כל הכבוד, אוהדי מכבי חיפה לא כאלה משתגעים על העבודה שלך; שבית"ר ירושלים נבנתה כדי להשיג מטרות הרבה יותר גבוהות מאשר תיקו עם הפועל חיפה במשחק חלש; שמכבי פתח תקווה אולי הבקיעה הכי הרבה שערים בשתי הליגות הבכירות, אבל עשתה את זה בליגה הלאומית - מול קבוצות המלאות בשחקנים שנעים בין בוסר לבין חוסר. שחדרה וכפר סבא אולי השיגו עוד נקודה בדרך להישארות, אבל כל משחק כזה גורם לשתי הקבוצות נזק הרבה יותר גדול מאשר הרווח שמגיע מעוד עונה בליגת העל.

המאמנים אולי יכולים לסובב את האמת, אבל הטבלה לא משקרת.