"מניצוץ התאקל שלי אפשר היה להצית סיגריה"

הראיון הנרחב האחרון עם אברהם נומה שנערך ב-17.5.2025

אברהם נומה מעיף מבט בלוח השנה ומשחרר שריקה. ״וואי וואי, איך שהזמן טס, כאילו שרק אתמול לקחנו את האליפות הראשונה״, הוא סח לנו בקולו העמוק, והתמונות מימי הזוהר שוב מרצדות לנגד עיניו: ״הנה אני על הכתפיים, מעורפל חושים. מסביבי אלפי ילדים ומבוגרים בוכים. דמעות של אושר בעיניים שלהם. ואני בוכה איתם. בשנייה קרעו ממני את הבגדים. אפילו את הגרביים לקחו לי. השאירו  אותי רק בתחתונים. היינו באקסטזה. אברהם אמריקה, האוהד המיתולוגי, התעלף עליי. על גבעת חול הושיבו את האנשים ששילמו כרטיס ל׳וי איי פי׳ באיצטדיון הישן, וברגע אחד לא יציע ולא בטיח. אשכולות של אוהדים התגלשו בדיונות. בקבוקי שמפניה נפתחו. עננים של אבק התערבבו עם אדים של אלכוהול וכיסו לי את העיניים. הסתכלתי למעלה ואמרתי תודה לאלוהים״. 

השבוע לפני חמישים שנה ציינה באר שבע אליפות ראשונה, אחת מתוך שתיים רצופות (עליהן התווספו עוד שלוש רצופות כעבור 40 שנה). הקריאות הקצובות ״נומה!, נומה!״, עדיין מהדהדות באוזניו. זכור לו שהיציאה מחדר ההלבשה הצריכה מבצע חילוץ מורכב, ואת הדרך למקלחות ב״בית הפועל״ - שהשקיף על האיצטדיון העירוני - הוא וחבריו עשו על כתפי אוהדים. המונים הקיפו אותו, הושיטו לעברו ידיים מיוזעות, השתוקקו לגעת במי שעוד בחייו הפך לאגדה. 

בגיל 77 (או 79, תלוי את מי שואלים), נומה מרגיש לפעמים כמו אותו נער צעיר שבגיל 16 וחצי עלה מהנוער לבוגרים, ובמשך 16 שנים שעט לכיוון הבאר. הרבה בזכותו עיר שלמה הרוותה את צימאונה. פעמיים לגם שמפנייה של אלופים, ואחרי פרישתו תרם מניסיונו לדורות הבאים. הוא אימן קבוצות בוגרים בליגות נמוכות, אך את עיקר הסיפוק שאב מהדרכת כדורגלנים צעירים במחלקות הנוער ובמתנ״ס המקומי.  

לאורך הקריירה המפוארת שלו, נומה הוצב בכל תפקיד אפשרי. מגן שמאלי, קשר אחורי, חלוץ מרכזי, ״מה שהמאמן ביקש היה קדוש בעיניי״, נהג לומר. הודות לכושרו הגופני המעולה היה גומע מרחקים וחורך את הדשא. ״מהניצוץ של התאקל שלי אפשר היה להדליק סיגריה״, הוא אחד המשפטים החביבים עליו. הדהירה של באר שבע הייתה מרשימה, וכשנומה הפעיל מבערים הקהל דירבן אותו בקריאות קצובות ״דיו, דיו״. ״אברם״, כך כינו אותו בסביבתו הקרובה והרחוקה, תמיד היה שם. 

כולם ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו. אמציה לבקוביץ׳ בא העירה בקיץ 74׳, ובדרכי נועם פירק את החמולות ששלטו במועדון. הפרויקט של לבקוביץ׳ מתכתב עם המושג תהליך. מחבורה שבטית שהושפעה מהשיוך השכונתי הפכה באר שבע לקבוצה מודרנית. מכיוון שכולם רצו לעלות לעזרת ההתקפה, אמציה יצר את מנגנון המגינים התוקפים, בסיועם של אורי בנימין (מימין) ויעקב כהן (משמאל); המאמן האלמותי צירף את מירו ברד, לילו עופר ורפי אליהו להסתדרות המהנדסים, ובקיצור - בנה עתיד מזהיר לבאר שבע. אצל אמציה נומה היה המוציא לפועל. בעונת 76-75, עם צירופו של שלום אביטן, הייתה לאדומה הדרומית התקפה עוד יותר קטלנית. 

חוזרים מעט אחורה: איך שלא מקלפים את הבננה, הכדור מתגלגל לשטח ההפקר שבין שערו של יאיר נוסובסקי לבין מחלקת ההוצאה לפועל מבירת הנגב. הניצחון על כפר סבא בשלהי עונת 75-74 היה דרמטי. בתוספת הזמן נומה השתלט על כדור עומק מרגלי ברד, סידר את הפוני ובטאץ׳ של סקורר אמיתי השחיל פנימה. כשנותרו מחזורים בודדים לסיום העונה, באר שבע עלתה לפסגה ולא שמטה את המקום ה-1 עד ה-Happy End. התפרצות הרגשות שחררה הרבה שדים מבקבוקי הקריסטל בטעמי מנטה ותפוזים בקיוסק של תימסיט, ונומה משחרר עוד פצצה: ״הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, בית״ר ירושלים, ונתניה עשו יד אחת. כולם היו נגדנו. לא רצו שניקח אליפות. הרגשנו שאנחנו נלחמים מול כל העולם״.