אגרוף ווינריות: ב"ש כבר נראית כמו אלופה
בלי הקפטן וללא המאמן, למוליכה שכבר הייתה על הקרשים היה את האליבי המושלם, אך אז הגיע עוד מפגן ווינריות, דווקא משי אליאס, כחוליה מעמוד שדרה של ברזל. סיכום השבת על הרגע מהאגדות של הדרומיים, ההחלטה השרירותית של איגוד השופטים והמבחן האנושי של ברק אברמוב
2. בית"ר. תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על בית"ר ירושלים כקבוצת כדורגל. ביום שישי היא שוב ניצלה מהפסד, ולמרות שהיא הרגישה כבר את הניצחון ביד - בית"ר של יצחקי נמצאת במשבר רציני מאוד, ועם ההיעדרות הצפויה של ירדן שועה, לך תדע איך ומתי היא תצא ממנו.
אבל לבית"ר ירושלים כמועדון קרה משהו הרבה יותר חמור מעוד דרבי שהיא לא מנצחת - וזה סרטון הווידאו שהופץ לאחר המשחק, של אחד מאוהדיה לועג להירש גולדברג-פולין ז"ל, שנרצח בשבי חמאס. בכל זמן המעשה המרושע הזה היה מעורר בליבי כעס גדול, אבל נדמה לי שאחרי השבוע (וספציפית שלושת הימים האחרונים) שעברנו - זה אפילו עוד יותר מרתיח.
הכדורגל הישראלי כולו, גם בסוף השבוע הזה וגם כל העונה הזו, הוכיח סולידריות מדהימה ומרגשת. נושא החטופים היה רגע נדיר, שבו האוהדים שבדרך כלל מצליחים לריב על הכל - הסכימו להתאחד, ולהראות את הצד היפה שלהם; זה היה נכון גם לגבי אוהדי בית"ר ירושלים, וגם לגבי בית"ר כמועדון - מהחולצות הכתומות למענה של משפחת ביבס, ועד הטקס המיוחד שהיא עשתה כמה שעות לפני המעשה הנוראי של אחד מאוהדיה.
ברק אברמוב חייב לעשות מעשה. את הפרצוף של המנוול (סליחה, אין לי מילה נקייה יותר) שעשה את זה - ראינו. את השם שלו, כנראה שיש לאברמוב (אני לא אתן לו פרסומת במאמר הזה). הוא לא משטרה והוא לא בית משפט, אבל הוא כן בעלים של מועדון שיכול לספק הצהרה - האיש הזה, שלעג לחטוף שמת, לא יכול להיכנס בשערי טדי. לעולם. המנוי שלו (אם קיים) צריך להישלל מיידית.
לברק אברמוב, כמו לכל בעלים של בית"ר ירושלים בעשרים השנה האחרונות, יש מערכת יחסים מורכבת עם הבעיה שנקראת "לה פמיליה". ואת דעתי על הארגון, ועל הנזק השיטתי שהוא גרם לבית"ר לאורך השנים, אתם כנראה יודעים. אבל זה השלב שבו גם ההבנות השקטות צריכות לזוז הצידה. המעשה של לעג לחטוף שאיבד את ידו בנסיבות כל כך טראגיות, שנרצח באכזריות כל כך גדולה - הוא מעשה שבית"ר כמועדון שמבין את תפקידו לא יכול לחיות איתו בשלום.
מאז ה-7.10, אברמוב עשה מעשים מדהימים שבו הבין שלבית"ר ירושלים יש תפקיד. שזה לא רק כדורגל - אלא גם מועדון שיש לו מעמד והשפעה. בהתגייסות המדהימה עם החולצות הכתומות, בטקסים לזכר החללים, בהחלטה הנפלאה שלו לתת לכל משפחה שכולה אוהדת בית"ר מנוי, הוא התעלה לגודל השעה. עכשיו זו השעה שלו להמשיך באותה הדרך - לזכור שבית"ר ירושלים היא הרבה יותר מעוד קבוצה בליגת העל, ולסמן קו ברור בחול: אנשים נקלים כמו אותו "אוהד" - לא יכולים להיות חלק מהמועדון הגדול והחשוב הזה.
