סדק בשריון: המכה לתדמית המושלמת של ברק בכר

ברק בכר ידע בקריירה שלו לא מעט רגעים גדולים. ניצחונות מרשימים, מרגשים, כאלה שהכניסו אותו לספרי הזהב של הכדורגל שלנו. היה לו גם את המונולוג הבלתי נשכח ההוא, במסיבת העיתונאים אחרי ה-7.10, אבל אתמול דווקא נזכרתי ברגע אחד - שדווקא החל בתור רגע שפל. ה-26 במאי, 2021, היה אמור להיות תאריך הגאולה של מכבי חיפה - אלפים פוצצו את המגרש בקריית שמונה, במטרה להשיג שם ניצחון - שיכתיר אותם, סוף סוף מבחינתם, לאלופים אחרי עשר שנים עקרות.

חיפה הובילה 0:1 משער של גודסוואי דוניו, והיתה שניות ספורות מההכתרה - עד שהגיע מייק אמאנגה. בדקה ה-93 החלוץ האלמוני כבש שער מדהים, שהשליך שקט בתוך הרעש. מכבי חיפה, כולה, היתה בהלם. שחקנים נשכבו על הדשא, האוהדים לא האמינו שזה קורה - והיתה תחושה שהשדים מהעשור השחון ההוא מתחילים לחזור.

אבל בתוך כל ההלם הזה, היה איש אחד בטוח - וקראו לו ברק בכר. בראיון שלו אחרי המשחק, הוא עמד, בטוח בעצמו, חייך והבטיח: נעשה את זה בשבוע הבא. וכך אכן היה - שבוע בדיוק אחר כך, מכבי חיפה ניצחה 2:3 את הפועל ב"ש וזכתה באליפות, שהוציאה לדרך את השושלת.

למה הראיון הזה כל כך זכור? בעיקר, כי הוא היה סמל - סמל לאופי של בכר, שמלבד ווינריות והצלחה, סימל גם סוג של שלוות נפש. רוגע. ביטחון עצמי שבכר שידר לקבוצה שלו, שחלחל עד אחרון השחקנים והוביל אותה להאמין בכוח שלה - גם ברגעים קשים. ולמה נזכרתי בו דווקא אתמול? כי שלוש וחצי שנים אחרי אותו ראיון, הרגע של ברק בכר אתמול בסמי עופר סימל את ההפך הגמור.

לבכר תמיד היה צד אמוציונלי. כנראה שהחייתיות וסערת הנפש הם חלק מהמשחק הזה, והוא לא חף מהם. כל זה, כמובן, לגיטימי. אבל אתמול, היתה תחושה שקרה משהו אחר - ששלוות הנפש המפורסמת של בכר הלכה לאיבוד. בפשטות, שהוא איבד את זה - שאין בו עוד את היכולת לשדר את קור הרוח שסימל אותו במשך כל כך הרבה שנים. הרגע שבו הוא רב פומבית עם שחקן יריב, ונותן לכעס להשתלט עליו - הוא ההפך ממה שהפך את בכר לדמות אהובה, כמעט קונצנזואלית, בכדורגל שלנו.

וזה מתבטא גם בתוצאות - כנראה שאין חוויה שלילית שבכר לא חווה העונה. מהשישייה שספג מסבאח במוקדמות הקונפרנס ליג, ההפסדים נגד כל הקבוצות הגדולות (אתמול הוא נחלץ בקושי, בחסות האבוקות, מהפסד שהיה אמור להגיע שוב נגד מכבי תל אביב), פרשת אצילי וגם הראיונות לתקשורת, שפעם הציגו את בכר הרגוע, שנראו יותר ויותר עצבניים וחסרי שקט. השיא של כל העסק היה אתמול, עם ההתפרצות הקשה נגד דור תורג`מן.

כי העונה ההרגשה היא שמשהו עמוק השתנה. בכר שהתבלט בתור מנהיג שקט של המערכת, משדר הכל חוץ משקט נפשי. זה בא לידי ביטוי בכך שבכל עבירה שנשרקת נגד קבוצתו, אתה רואה את הכעס המופגן שלו; רואה את העובדה שהוא לא מצליח לשמור על הרכב יציב לאורך זמן, ומרבה ב"שליפות מהמותן"; ואתמול, זה אולי התחיל בתור צעד טקטי או ניסיון לשנות מומנטום, אבל זה נגמר בכך שבכר איבד משהו עמוק ומשמעותי ברמה התדמיתית.