זה לא אותו דבר: די לכיסאות הריקים

שנה עברה, והכיסאות עדיין ריקים. שנה תמימה שבה עולם הספורט כולו כבר מורגל לחוות אירועים שבעבר היו אמוציונליים, שיאי רגש אמיתיים, באותה רמת רגש של משחק קט רגל שכונתי. כשהאוויר התרוקן, הוא התרוקן לכולם במידה שווה: הוא שם בכפיפה אחת את גמר ליגת האלופות ואת המשחק בין קרית שמונה להפועל חדרה.

בשניהם היתה את אותה התחושה המבאסת: צעקות המאמנים או השחקנים שמהדהדות בחלל, רעשי הקהל המזוייפים (שאף פעם לא יוכלו להשתוות לדבר האמיתי), ומעל לכל השקט. השקט הארור. שקט שבמקומו פעם היה רעש, פעם היתה שמחה או עצב או כעס, פעם היו רגשות. פעם היה שם חיים.

ומהם החיים, לעזאזל? האם הם רק, כמו ההגדרה המילונית, הקיום הביולוגי שלנו? תקופת המעבר שבין לידה ומוות? עובדת היותך בעל דופק ונושם באופן סדיר? טכנית, ברור שכן. אבל מהותית, חיים שאין בהם שמחה, שאין בהם מוזיקה, שאין בהם רגש - הם חיים ריקים מתוכן. אתה נושם באופן עצמוני. אתה לא באמת חי.

וכך גם הספורט; לכאורה הוא ממשיך להתקיים כסדרו (וטוב שכך, כי האלטרנטיבה היתה מזעזעת הרבה יותר). למעשה, בתקופה הזאת הוא (לכאורה) חי יותר מאי פעם; מבול של משחקים מוטלים על הראש של אוהדי הספורט, כמעט כל יום, כדורגל וכדורסל מכל המינים ומכל הצבעים בקצב מסחרר. אבל כל מה שיש שם, זה דופק. אין לב. אין רגש. אין קהל.

ואפשר היה להבין את היעלמות הקהל כפיתרון זמני. היתה קורונה שם בחוץ, אמיתית לחלוטין, כזו שמאיימת והורגת ומחייבת את כולנו להקרבה מסוימת. בכך אין ספק. אבל מה שהיה זמני, מאיים להפוך לשיטה. לשגרה שנועדה לגרום לכולנו להתרגל אליה.