הפגרה הכפויה שבאה עלינו גורמת לנו להתגעגע לספורט, ל-11 משוגעים שרצים אחרי כדור, גם אם יש לנו ביקורת עליהם. לרגל ההפסקה בספורט הישראלי והעולמי, ערוץ הספורט השיק פרויקט חדש: ראש בראש. חוקי המשחק הם כאלה: אנחנו בוחרים שתי קבוצות אגדיות, כאלה שזכו באליפויות ויצרו שושלת, ועורכים השוואה ביניהן - מי יותר גדולה.
מה התפקיד שלכם במשחק? להצביע את דעתכם. הפעם: נשווה בין שתיים שעדיין ההופעות שלהן מהדהד בזיכרון שלנו. מי קבוצה יותר גדולה? הפועל ב"ש של ברק בכר, או שמא מכבי ת"א בתקופת פאולו סוזה, זו שלדעתנו הציגה את הכדורגל הכי איכותי בתקופתו של ג'ורדי קרויף. יאללה, מתחילים.
שוער
הפועל ב"ש: דודו גורש
דווקא כשהוא הרבה אחרי גיל 30, השוער שרוב הקריירה בילה בקבוצות קטנות, גילה את עצמו מחדש בהפועל ב"ש. ניסיון, שקט ובעיקר יציבות הפכו אותו למניה בטוחה עבור ברק בכר.
מכבי ת"א: חואן פאבלו קולינאס
סיפור דומה לשל גורש - שוער ותיק ויציב שאתה יודע בדיוק מה אתה מקבל ממנו. אז נכון, משחק הרגל לא היה משובח, אבל את קולינאס כנראה למדו להעריך רק אחרי שעזב.
מי עדיף? הבחירה שלנו היא דווקא חואן פאבלו קולינאס. גורש שוער נהדר, אבל קולינאס יצר יציבות בהגנת מכבי ת"א, שהיו לה בקיאים משמעותיים, וגרם לה להיראות לעיתים כבלתי חדירה. אם נוסיף לזה את ההופעות של קולינאס באירופה, אז הספרדי מנצח כן, בפער קטן מאוד.
מגן ימני
הפועל ב"ש: בן ביטון
השחקן שהתחיל כאנונימי והפך לקפטן האדומים. תרומה התקפית נהדרת, לצד לחימה בהגנה הפכו אותו לבאנקר של ברק בכר. אז נכון, לעיתים הוא היה מפקיר את האגף שלו הגנתית, אבל העיקשות שלו הפכה אותו לאחד המגנים הטובים בישראל.
מכבי ת"א: שרן ייני
קשה להתייחס לשרן ייני כמגן ימני, כי הוא הרבה יותר מזה. הוא בלם, הוא קשר, הוא קפטן - הוא מה שהמאמן צריך. תחת סוזה וכשמתחרה שלו באותה עונה היה רמי מראבל הנשכח ויואב זיו קשישה, ייני היה המגן הימני הכי טוב שיש לצהובים להציע.
מי עדיף? אנחנו נלך על בן ביטון הפעם, ולו רק בגלל הסיבה שהוא באמת מגן ימני. הוא היה בהגנה, היה בהתקפה והיה לו סנכרון נהדר עם התקפת ב"ש.
מגן שמאלי
הפועל ב"ש: מיחאי קורהוט
אז נכון, הוא לא היה טכני, וגם לא נוצץ, אבל כשרואים איזה מגנים שמאליים מגיעים לישראל, מבינים ש"מיצ'י" הוא מסוג השחקנים שרק אנחנו מחכים שיגיעו לישראל עם יציבות, הגנה איכותית וגם תרומה למשחק ההתקפה
מכבי ת"א: עומרי בן הרוש
אולי השחקן הכי מושמץ אצל הצהובים באותה תקופה. שוב, אין הרבה מגנים שמאליים איכותיים בישראל, כך שהפיזיות והמהירות של בן הרוש בלטה בארץ, אבל באירופה הבעיות ההגנתיות קצת יותר באו לידי ביטוי.
מי עדיף? מיחאי קורהוט: בגלל היציבות, ובעיקר בגלל האיכות.
מרכז ההגנה
הפועל ב"ש: מיגל ויטור ושיר צדק
שילוב בין חוכמת משחק יוצאת דופן של הפורטוגלי, שאף זכה בתואר שחקן העונה, לבין אחד הבלמים הישראלים הכי יציבים בכדורגל הישראלי באותה תקופה. ההגנה האדומה אומנם ספגה לא מעט ביקורות, אבל בשורה התחתונה, כשוויטור היה על הדשא, היא הייתה קשה מאוד להכנעה.
מכבי ת"א: קרלוס גרסיה ואיתן טיבי
האמת? צמדים די דומים בסגנון שלהם: כן כאן, הזר הוא על תקן המנוסה והמנווט, בעוד הישראלי הוא הצלע המשלימה האידיאילית. הפיזיות האדירה של שניהם, הפכה את המשימה להבקיע לצהובים מהמרכז, לקשה מאוד.
מי עדיף? צמוד מאוד, הפעם נלך על הגנת מכבי ת"א. הסיבה היא שהצמד הצהוב היה שילוב באמת אידיאלי בין פיזיות לבין הבנת משחק. היכולת שלהם "לרוץ יחד", בלי הרבה פציעות, במשך שנים, יצרה תיאום מושלם, מה שהיה קשה ליצור עם ההיעדרויות התכופות של ויטור.
קשר אחורי
הפועל ב"ש: ג'ון אוגו
אחד מהזרים הכי טובים ששיחקו כאן. לצד אישיות ססגנונית, היה כאן קשר פיזי בצורה בלתי רגילה, כזה שפשוט אי אפשר לנצח בדו קרב אווירי.
מכבי ת"א: גל אלברמן
מנהיג, מנוסה, יציב. גל אלברמן היה בשיאו תחת פאולו סוזה ואיפשר את החופש לשחקני ההתקפה, בשינוי המערכים הבלתי נגמרים של הפורטוגלי
מי עדיף? ג'ון אוגו, ולו בזכות הפיזיות והעוצמות, שפשוט אי אפשר למצוא אצל שחקן ישראלי.
קשר 50/50
הפועל ב"ש: אובידיו הובאן
הצטרפות מקו שני, לחימה בלתי מתפשרת וחיבור מדהים לקבוצה ולמועדון. הובאן סיפק רגעי קסם, אבל יותר מהכל - איזן את הפועל ב"ש, וכמה הוא חסר היום.
מכבי ת"א: ניקולה מיטרוביץ'
הפייבוריט של פאולו סוזה. מסוכן מאוד במצבים נייחים, אך היה גם מעט מוגבל במשחק שלו בכל הנוגע למהירות ועוצמות.
מי עדיף? אובידיו הובאן - בגלל הגיוון והיכולת שלו לשחק כמעט בכל עמדה, מה שאי אפשר להגיד על מיטרוביץ'.
קשר התקפי
הפועל ב"ש: מאור בוזגלו
הנייחים, השערוריות, כושר השיא והשערים. מאור בוזגלו היה בב"ש המאור בוזגלו שאביו יעקב דמיין לאורך כל הקריירה. עם כשרון בלתי נגמר ומספרים נדירים.
מכבי ת"א: ערן זהבי
באמת יש מה להוסיף? נכון, זהבי לא ממש היה קשר התקפי, אלא חלוץ, אבל כשראדה פריצה תופקד בחוד, אז הוא היה משחק באמצע. זהבי היה ה-שחקן של מכבי ת"א ושל הכדורגל הישראלי, וכל מילה עליו מיותרת.
מי עדיף? מאור בוזגלו הוא שחקן של פעם בדור, ערן זהבי הוא שחקן של פעם בהיסטוריה, ולכן נלך עם הצד הצהוב הפעם
קשר כנף ימין
הפועל ב"ש: מאור מליקסון
המאסטרו של הפועל ב"ש: להטוטים, דריבלים ורגעי קסם שלא הותירו אף אחד אדיש. רק חבל שהיה נפצע לעיתים קרובות, ולא ראינו ממנו את היכולת הזאת לאורך כל העונה.
מכבי ת"א: דור מיכה
מאסטר שף הצהוב: האיש שהפעיל את המכונה שנקראית ערן זהבי: מסירות מפתח שהפכו לשערים. לא משנה איזה שחקן היה מגיע על המשבצת שלו, איכשהו דור מיכה תמיד הצליח לתפוס את המקום בהרכב, וזה ראוי להערכה.
מי עדיף? מאור מליקסון, כי זה פשוט שחקן של פעם בדור.
קשר כנף שמאל
הפועל ב"ש: טוני וואקמה
למי שאולי פקפק קצת בוואקמה, היום הוא מקבל תשובה עם מה שהניגרי עושה בליגה הטורקית. אי אפשר היה להוציא לוואקמה את הכדור מהרגל, כשהוא היה רוצה, ובתקופה הזאת לא הייתה בעיה ב"שריר החשק".
מכבי ת"א: טל בן חיים
בגלל שלא שיחק הרבה זמן, הספקנו לשכוח שטל בן חיים היה פשוט שחקן שלא רואים בליגת העל: בגלל הדריבל, המהירות והעוצמות. הבעיה שלו הייתה איבוד העשתונות במהלך המשחק וחוסר היציבות, אבל כשהוא היה ב"זון", היה קשה לעצור אותו.
מי עדיף? טוני וואקמה, אחד מהזרים הכי טובים שנחתו בישראל.
חלוץ
הפועל ב"ש: בן שהר
במועדון כדורגל FC בן שהר סיפר שהוא אחד מהשחקנים האנדרייטדים בישראל, והאמת? הוא צודק. מספרים דו ספרתיים בכל עונה, הפכו אותו לחלוץ ישראלי שבשקט בשקט, פשוט עושה את העבודה. שהר התחרה אז עם אליניב ברדה, שסבל מפציעות, והיה יחד עם הקפטן החלוץ המוביל של ב"ש, והאיש של המספרים בקבוצה.
מכבי ת"א: ראדה פריצה
יש כזאת קלישאה שאומרת שחלוצים פיזיים לא מתאימים לישראל. יש חלוצים פיזיים ויש את ראדה פריצה. טכניקה, חוכמת משחק וגם פיזיות הפכו אותו לבלתי עציר, ומודל לכל קבוצה שמחפשת חלוץ שובר שוויון.
מי עדיף? בפער קטן מאוד: ראדה פריצה, ולו בגלל שהוא פשוט הפך למודל לקבוצות אחרות לסוג הזרים שצריך לחפש.
ועכשיו לשאלת מיליון הדולר
