(צילום: אלן שיבר)
(צילום: אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

"מילים לא אומרות מאום" (ש. חנוך)

בסופו של דבר, גם האדם הוורבלי ביותר בעולם יישאר כשמילותיו נעתקות. כדורגל מביא אותך לפעמים, לעתים מאוד נדירות, למצבים האלה - לרגעים שבהם אין לך מה להגיד. וכך קרה הערב (שני), ב-6 בינואר 2020, בתום אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים שנראו במדינת ישראל - בעשור הקודם, בעשור הבא ובכלל.

מכבי תל אביב יוצאת כמנצחת הגדולה, עם 3:4 ענק על מכבי חיפה בסמי עופר, שפתח פער של שש נקודות בטבלה והבהיר שהיא בכל זאת המועמדת המובילה לזכות שוב באליפות. אבל עם כל הכבוד לחומר, תרשו לנו עוד רגע אחד, להיאחז במשחק הענק הזה שראינו.

זה היה ערב עם ריח של היסטוריה. כל השבוע, כל העולם ואחותו דיברו על מכבי חיפה - מי שאמורה לכתוב הערב באצטדיונה הביתי את ההיסטוריה מחדש, להחזיר את עצמה למעמד ההיסטורי שלה, לחזור להיות אימפריה. והיא אכן היתה שותפה מלאה: היא חזרה פעמיים מפיגור, מ-2:0 ל-2:2 ומ-3:2 ל-3:3, שיחקה כדורגל התקפי והצליחה לייצר לא מעט מול קבוצה חזקה - ועדיין, עם כל הכבוד, זה היה הערב של מכבי תל אביב.

היא, שחיכתה בשקט, כמו במארב, נתנה לכל התקשורת (גם לאתר הזה) לדבר על הירוקים - ונתנה קונצרט. ובמוקד: יונתן כהן, שרק לפני כמה שבועות מעמדו לא היה ברור והוא נותר מחוץ לסגל, אבל היום - בשני מהלכים: הריבאונד מהפנדל שפספס מול ג'וש כהן, ושער הניצחון הקילרי, שלוש דקות בתוספת הזמן, הראה שיש בו יכולות "ערן זהביות". מנטליות של רוצח שקט, חוש אדיר לדרמה, יכולת עילאית להביא את הנקודות אל מקומם הנכון.

ולדימיר איביץ' זכה ללא מעט ביקורות. הרוטציות שלו לא עברו חלק בגרון, אפילו לא של חלק מאוהדי מכבי ת"א, הנוקשות הסרבית שלו לא תמיד התאימה לרוח הישראלית. אבל הערב, גם הוא יוצא כמנצח גדול. הוא ספג הערב שלושה שערים, יותר ממה שספג ב-16 מחזורי ליגה, ובכל זאת הוא הראה שהוא הצליח להעביר למכבי ת"א מעט מהאופי שלו עצמו: קשה עורף, רצחני, לא מוכן לוותר - וככל הנראה יביא לה אליפות שנייה ברציפות.

ועדיין, אל לה למכבי חיפה לאבד את הראש. ההפסד הזה הוא בוודאי קשה וכואב, ולדקות ארוכות היה נראה שהיא לא מצליחה להשתוות לאלופה - אבל הקאמבק שלה הוא אולי הסימן המעודד ביותר לבאות. מכבי חיפה של העונה שעברה (או בעונות שלפניה), היתה מובסת בקלות במשחק שכזה. נותרת בחצי הדרך, עם איצטדיון ריק בדקה ה-85. היום, למרות תחושת האכזבה הקשה, היא סיימה עם איצטדיון מלא שמחא לה כפיים. וגם זה, משהו שאפשר לקחת הלאה.

הכדורגל הישראלי אינו פשוט לאהבה. הוא מורכב מהרבה רגעים מתים, משכונתיות (נניח, משחק שמתעכב עשרים דקות בגלל קונפטי שהציף את הדשא), מיותר מדי מבוכות. אבל יש לו רגעים של התעלות. בסופו של דבר, היו כאן איצטדיון מלא, שתי קבוצות כדורגל נהדרות, משחק רצוף שערים ומהפכים ובעיקר - רצון של שתי הקבוצות ורעב לנצח. קבוצה אחת יצאה שמחה, לקבוצה אחרת ייקח זמן להתאושש, אבל לכל היתר - מה בעצם אפשר לבקש מכדורגל? חוץ מהיכולת הזאת להדהים אותך, לכבוש אותך, להותיר אותך חסר מילים.