(צילום: מאור אלקסלסי)
(צילום: מאור אלקסלסי) | צילום: ספורט 5

לא פחות משהשבת הפכה למוקד התרחשות בכדורגל, גם יום ראשון הפך לכזה בשנים האחרונות. וגם הוא, נותר אמש מיותם. המרחק מהכדורגל מעורר געגועים, ואנחנו ממשיכים בנסיוננו להפיג מעט מהם, בניסיון להיזכר בעונה שהיתה (ואולי תשוב) בליגת העל. הפעם, נתפנה ב"טופ 5" לנסות ולדרג את חמשת השחקנים הטובים ביותר ב-26 המחזורים שהיו. באופן טבעי, החלוקה תתבצע בין שני המועדונים ששלטו בליגה ביד רמה: מכבי חיפה של מרקו בלבול, ומכבי תל אביב של ולדימיר איביץ'. אז מי מקום ראשון? הנה הבחירה שלי, אתם מוזמנים לחלוק עליה בטוקבקים.

מקום 5 - נטע לביא
נטע לביא נחשב לסמל לשנים האפורות של מכבי חיפה. הקשר שנולד ברמת השופט, עלה לבוגרים בירוק בעונת 2015/16, ואמנם ערך את הופעת הבכורה בדרבי שאותו הירוקים דווקא ניצחו, אבל היה שותף ליותר אכזבות מהצלחות. עם זאת, העונה הוא ללא ספק לקח צעד משמעותי קדימה. מס' 31 הפך למס' 6 (תרתי משמע), כמו גם לדמות הדומיננטית בקישור של הירוקים, לצד יובל אשכנזי התזזיתי והסוחף. שניהם היוו את הבסיס שעליו עובדת המכונה החיפאית, עם חזיזה, ווילדסחוט וכמובן רוקאביצה (אליו עוד נגיע). על משקל התבטאות של אגדה חיפאית, הוא היה "התוסף לדלק" של הירוקים, והיווה את שמן המכונות הטוב ביותר.

מקום 4 - יונתן כהן
היו רגעים העונה שבהם הוא היה נראה כמו חומר של מקום ראשון. שלא יהיה ספק; מדובר בפריצה של החלוץ המכביסטי. עם לא מעט חוצפה חיובית, ואחרי שכבר סיפק עונה לא רעה בשנה שעברה כחלק זוטר יחסית, הוא הצליח לתפוס מקום של קבע בהתקפה הצהובה, וסיפק גם הצהרה לא קטנה כשהכריע את משחק העונה עם אותו שער בלתי נשכח בסמי עופר. אז למה רק 4? אולי בגלל חוסר היציבות, העובדה שלא הצליח לייצר רצף משמעותי במדי מכבי, והיציאות מההרכב ומהסגל הלוך ושוב. המקום הראשון, בו עוד נעסוק, הוכיח (לעניות דעתי) יותר יכולת ארוכת טווח.

מקום 3 - דן גלזר
סמל, במלוא מובן המילה. לא רק שחקן בית מכביסטי (עם שם משפחה מחייב לשושלת צהובה), אלא גם ביטוי ממשי לבריאות של המועדון תחת מיץ' גולדהאר. ילד שגדל במחלקת הנוער, ואחרי תקופת השאלה קצרה במכבי נתניה, הפך במהרה לחוד החנית של הקישור הצהוב. הקלישאה הידועה סיפרה ש"מכבי חיפה מנצחת דרך ההתקפה, ומכבי תל אביב מנצחת דרך ההגנה". הגם שאין בכך שום פסול (וגם להתקפה של מכבי ת"א יש המון מה להראות), כשמדברים על הגנה צהובה אגרסיבית (שספגה שבעה שערים בלבד ב-26 משחקים, נתון שלא מספיק מדובר בו), לצד היכולת הנהדרת של הצמד טיבי את אמאדור, צריך לדבר גם על הצלע השלישית - שהיא גלזר. שחקן שהצליח לנעול את הקישור, ולספק לצהובים אופטימיות. יש להם שחקן להרבה שנים, לפחות עד שפרנקפורט (שכמעט החתימה אותו), תתחרט...

מקום 2 - ניקיטה רוקאביצה
ייתכן מאוד שזו העונה הטובה בקריירה שלו. החלוץ, שהסתובב במכבי ת"א (אבל ג'ורדי לא הצליח להרים מהרצפה), ועשה עונה אחת יפה מאוד בבית"ר ירושלים, רשם העונה צעד מטורף קדימה. כשהוא הגיע למכבי חיפה, היה נדמה שהוא עוד שחקן יוקרתי שלא הצליח לעמוד בלחץ או בתנאים של המועדון החיפאי. אבל אז הגיעה העונה, ורוקאביצה (כמעט מהרגע הראשון) לא הפסיק להבקיע. 18 שערי ליגה (הנתון הכי גבוה לכובש מצטיין בליגת העל מאז דיא סבע, והכי גבוה שלו בליגה מאז נחת בארץ), כשנדמה שההגנה היחידה שהצליחה לעצור אותו, היתה הבידוד של נגיף הקורונה. האוסטרלי ריחף השנה, אבל היה רק שני.

ובמקום הראשון - עומר אצילי
כשאצילי הגיע למכבי תל אביב, הוא הגיע לא רק בסכום גבוה ובחזרה מאירופה, אלא גם עם משקולת: המספר 7. ערן זהבי, שזה מקרוב הלך, הותיר אחריו את הגופיה לכוכב - שבעצמו גדל במכבי תל אביב, אבל הסתובב בכל מיני קבוצות עד שחזר. ואם בשנים הקודמות הוא התקשה להוכיח שמקומו בפנתיאון הצהוב קיים, השנה - דווקא לאחר שחזר מהפציעה - הוא ראוי בהחלט למקום. בפרק זמן קצר ביותר, בסה"כ 20 הופעות ליגה, יש לו כבר 8 שערים ו-8 בישולים, ובעיקר ניתן לראות כיצד מהרגע שנכנס בחזרה לסגל, מכבי תל אביב השתפרה בצורה פנטסטית סביבו. הרכש הכי טוב שמכבי ת"א יכולה היתה לעשות בינואר, וכל זה בלי להוציא אגורה. אצילי הוכיח שהוא שווה לצהובים כסף, אולי בשנה הבאה הוא גם יהיה שווה לה הרבה יותר מזה.