sportFive1000031
צילום: ספורט 5
יונתן כהן. דור שני במכבי ת
יונתן כהן. דור שני במכבי ת"א (דני מרון) | צילום: ספורט 5

על הנייר, מכבי תל אביב של השנתיים האחרונות היא משאת נפשו של כל אוהד כדורגל. היא החלום הבלתי אפשרי שאתה אף פעם לא מאמין שבאמת יתגשם. האידיאה של הרגש. קבוצה שמבוססת לא מעט על שחקני הבית שלה. יוצאי מחלקות הנוער שלה הם הלב. הם העיקר. הם הכוכבים של הקבוצה הבוגרת. הם לא רק הכוכבים. הם מובילים את המועדון לתארים. אשכרה תארים. אליפות אחת, כנראה גם אליפות שניה, שליטה בלתי ניתנת לערעור בינתיים בליגה. מסביב כולם משתגעים עם מסעות קניות מטופשים. לידם מועדוני כדורגל מתרוצצים כמו עכברים לרכוש את האשליה הבאה. חלקם מתחננים לפייר פליי פיננסי. ומכבי תל אביב? סוג של אוטרקיה, בטח במונחים של מכבי הקודמת. אנדרטה חיה וקיימת למאה ה-20 עמוק בתוך המאה ה-21.

עזבו שניה בצד את הנסיבות שהובילו לכך. אין אוהד כדורגל בעולם שלא דמיין לילה אחד קבוצה כזו. הוא לא האמין שזה יכול לקרות, אבל בתוך תוכו הוא המשיך להריץ מחשבות על הכישרון ההוא מהנוער, שרק אם היו נותנים לו צ'אנס הוגן, הוא היה כוכב היום. מכבי תל אביב של השנתיים האחרונות היא כל זה, פלוס עוד כמה. שני השחקנים הכי טובים שלה בשנתיים האחרונות, למשל, לא רק צמחו במחלקת הנוער, אבא שלהם אפילו הופיע בבוגרים של הצהוב-כחול שלושה עשורים קודם, אחד אפילו היה שחקן משמעותי. מה יכול להיות יותר מושלם מזה? מה אוהד כדורגל צריך יותר? ובכן, מתברר שיש. הכוכב התורן של הקבוצה, עומר אצילי, הוחזר הביתה אחרי שנים של נדודים, ודן גלזר הוא הדבר הכי מכביסטי שיכול להיות: שחקן שמגלם בהתנהלות שלו את כל העבר היפה וההווה המוצלח של המועדון הזה. ממש פאר היצירה. תוסיפו לזה את הכשרונות הבאים שמתדפקים על הדלת ותקבלו תסריט שגם אחרון המשוגעים באולטראס לא היה כותב.

אבל פה גם טמונה החידה הגדולה: כיצד קבוצה כל כך מרגשת היא איכשהו לא מספיק מרגשת? איפה נדפקנו? איפה טעינו? מה פספסנו? האם שיקרנו לעצמנו כל כך הרבה שנים? מדוע מכבי לא סוחפת את אוהדיה בצורה שהיא צריכה? מדוע היא לא זוכה לתהילה הרומנטית לה היא ראויה? בסיס התשובה לכך הוא קצת כואב: יותר מאשר שאנחנו אוהבים שחקני בית, אנחנו מעריצים כוכבים. יותר מאשר שאנחנו רוצים קבוצה עם זהות, אנחנו רוצים קבוצה עם ניצחונות. ניצחונות גדולים. מפוארים. בטח כאשר מדובר במועדון שזכה בהכל וראה הכל. אוהדי מכבי תל אביב, למשל, תמיד ישמרו פינה חמה לשחקן כמו דור פרץ, אבל את הלב שלהם הם יתנו עד הסוף, באמת, רק לשחקנים כמו זהבי. העבר שלהם בהפועל תל אביב לא משנה. הם יכולים להיות גם זרים כמו פריצה או אניימה. אוהדי מכבי תל אביב, כמו כל האוהדים בליגה, קודם יעדיפו את הכדורגלן המצוין ורק אחרי זה את השחקן עם הזהות. זה עצוב, מה לעשות. אבל זו האמת.

הדילמה הזו עשויה להתחדד שוב בקיץ, אחרי שמכבי תל אביב תחגוג (כנראה) אליפות אבל תתרסק (שוב) באירופה. כל אלו שיחגגו בכיכרות (כנראה) במאי ידרשו את הזהבי החדש (שוב) באוגוסט או בסטפמבר. מיטש גולדהאר שוב יהרהר לו בחלומות האירופיים שלו, אבל איש נבון כמוהו ודאי כבר יכול להסיק: למרות כל המכשולים, מכבי תל אביב הנוכחית לא טועה. היא במסלול הנכון. למרות שזו הולכת להיות האליפות הכי פחות מרשימה בעידן גולדהאר, זו תהיה אחת האליפות החשובות ביותר. אחרי אינספור ניסויים, זו הנוסחה הכי בריאה למכבי תל אביב. זה המודל לכל הכדורגל הישראלי: פיתוח שחקנים מבפנים ומתן הזדמנות הוגנת למי שצמח אצלך. חבל שרק הפיירפליי הוביל את מכבי תל אביב אל המסקנה הזו, אבל טוב שזה קרה.

הבעיה של מכבי תל אביב היא לא הישראלים שלה, אלא הזרים. יש לה זרים טובים, אבל אין לה זרים מצוינים. זהבי הבא לא יופיע בחמש שנים הקרובות, ואת האיש שייקח את הפרויקט הזה צעד קדימה גם באירופה וגם ברמת הרושם המקצועי, מכבי צריכה למצוא מעבר לים. מחלקת הסקואטינג של מכבי תל אביב עדין לא מספיק חכמה ולא מספיק יעילה כדי למצוא את האנשים הנכונים ממש למצבת הזרים. גם מגבלות הפיירפליי אחראיות לכך כמובן, אבל לא רק. קהות החושים של מכבי בנוגע לזרים היתה שם גם קודם.

בסוף העונה הבאה מגבלות הפיירפליי ירדו ממכבי תל אביב באופן סופי, אבל הצהובים צריכים לקחת אותם בתוך תכנית התייעלות נכונה לפרויקט המדהים של מיטש גולדהאר. הם לימדו את מכבי תל אביב שיעור חשוב. הם הראו למיטש גולדהאר כיצד ניתן לעבוד נכון יותר. בריא יותר. שפוי יותר. זה אמור היה להיות גם מרגש יותר, אבל זה פחות קריטי. גם אם זה מאריך את הדרך לליגת האלופות, וגם אם זה גורם לכל הפרויקט האירופי של מכבי תל אביב לחזור אחורה, זו הדרך הנכונה למכבי תל אביב. זו הדרך הנכונה לכדורגל הישראלי. הצורה שבה מכבי תל אביב עובדת מחסנת אותה מהיום שאחרי גולדהאר, או מפני כניסתו של גורם עשיר יותר לשוק בכדורגל הישראלי.