בשבוע שעבר זועזעה הקהילה הספורטיבית בעולם: מייקל פלפס, שחיין הפלא האמריקני בן ה-23, צולם מעשן מריחואנה במסיבה. התמונה הכתה גלים ומשכה משחקי מילים וכותרות משעשעות אך מהר מאוד עברה את הגבול והפכה מפאדיחה מעלת גיחוך לסקנדל! ההגזמה היא במקור. התמונה הביאה להשעייתו של פלפס לשלושה חודשים, קלוגס שוקלת לבטל את חוזה הפרסום עימו ועדיין לא ברור מה יעלה בגורלו בכל הנוגע לאולימפיאדת לונדון 2012.
עכשיו בואו נחזור שנייה למציאות. מריחואנה, כידוע, מחסלת את המוטיבציה, הופכת אותך לאפאתי וגורמת להאטה כללית של הגוף והמוח - לא הופכת אותך לטורפדו. אני לא יודע מה פלפס עישן בדיוק, אבל אם יימצא איזשהו קשר בין העישון לכישוריו בבריכה - צריך לתת לו עוד מדליה, לא להעניש אותו. צריך לבקש ממנו יפה להשתדל לעשן קצת פחות רק ליום אחד ולזרוק אותו למים כדי לראות כמה מהיר הוא באמת.
צריך למחוא לו כפיים שהוא מצליח להיות ספורטאי ענק ועדיין לחיות את החיים שלו מחוץ למשטר אימונים מחמיר. רוצים לעודד ילדים להשתתף בפעילות ספורטיבית? אל תראו להם את הרובוטים האלה שמחוברים למכשור כבד ולאלקטרודות ורצים כל היום על הליכון כמו אוגרים בכלוב. תנו להם את מייקל פלפס מתגפף עם הבאנג ועדיין שובר שיאי עולם.
על התקשורת האמריקנית אני לא מתפלא. היא מתאפיינת בשליחת מסרים סותרים, פוריטניות מסורתית וצביעות. הבעיה שלי היא שכל העולם נסחף אחריה בציד המכשפות הזה. עובדת בבית מלון התלוננה שקובי בראיינט אנס אותה אבל הוא המשיך לשחק, מייק טייסון הורשע באונס, קינח עם האוזן של איוונדר הוליפלד והמשיך להתאגרף.
ספורטאים ברחבי העולם מעשנים סיגרים, משתכרים עם זונות במסיבות קוק ומסתבכים עם הלוואות בשוק האפור, אבל הילד הזה שלקח קצת לריאות הפך להיות סמל הבושה. לפני הכול חשוב לזכור - מייקל פלפס הוא ספורטאי צעיר עם כישרון פנומנלי, לא פושע, לא סוחר סמים ולא עבריין מועד. ומה שבטוח, הוא לא הפר שום תקנה ספורטיבית רגולטיבית בגינה מותר לפסול את הישגיו או לשלול את פרסיו. לטעמי כל ההתקפה נובעת מקנאה גרידא. איך הילד הזה מעז גם ליהנות מהחיים במסיבות וגם להשאיר את חותמו בספרי ההיסטוריה?