מהנווד הערירי זיטו אוגבונה ועד הליונזי החדש בפטימבי גומיס, מהלגיונר בצ'צ'ניה זאביק חיימוביץ' ועד האזרח קולו טורה, מחגיגות טרייד הענקים זלאטן-אטו, דרך הרכש העדכני של הגלאקטיקוס ארבלואה ועד תג המחיר הלא שפוי (אך המוכר היטב) של פרנק ריברי – זה היה השבוע האחרון של מלפפוני הקיץ הלוהטים. לא, חלון ההעברות טרם נסגר וגם הליגות עצמן עדיין לא החלו, אבל מבחינתנו זהו דווקא גביע הטוטו הקיקיוני שלא מותיר מקום לספק: הגיע הזמן להיפרד מ'חמוצים' ולהתחיל את עונת הכדורגל החדשה.
כי כמו עידן גאידמק בבית"ר, היתרון של נתניה על גלאטסראיי, מצב הרוח הנוכחי של אלכס שניידר וימיו של גיא אסולין בסגל הבכיר של בארסה, כך גם המדור שלנו – בר חלוף. זה כואב, אנחנו יודעים, זה יכאב עוד קצת בהמשך, אבל בסוף זה ישתחרר. ממש כמו חצי מהזרים בליגה עד פגרת ינואר. קדימה מכורים יקרים, הבה נצא יחדיו לדרך בפעם האחרונה ונשתדל להפוך אותה למיוחדת באמת.
לאן, לאן, לאן
לפני שנחלק כמה תארים חסרי משמעות ונתרפק על רגעיה הקסומים של עונת ההעברות, נתחיל עם סיכום תמציתי במיוחד של אירועי השבוע האחרון. אז ככה: אוגבונה מיודענו, למקרה שתהיתם על האזכור, ממש רוצה לחזור לליגת העל. להפועל פ"ת יש קשר-חלוץ קרואטי חדש, להפועל ב"ש בלם די מיושן ואלמוג כהן, כך מתברר, ממשיך להיות סחורה לוהטת עבור קבוצות די ביזאריות. זאב חיימוביץ' עוד עלול להתגעגע למצב הביטחוני באזורנו, מביתו החדש שבגרוזני, בהפועל עכו המקרטעת הולכים על רכש ניגרי ובוגדן אפוסטו המסכן, שרק רצה לחזור לשחק בסכנין, הפך לפרסונה נון גראטה בארצנו. במכבי ת"א מעדיפים לחזק דווקא את קבוצת הוותיקים וחואן פבלו זבאלה טעם הפעם את טעמו המר של הזגזוג מצדו השני.
בצדו האירופי של השוק, קיבלנו את ספיחי העסקה הגדולה של הקיץ, את שובו של פיטר קראוץ' לטוטנהאם וחיזוק נוסף לסגל שבע הקלישאות של ריאל מדריד, בדמותו של מגן ליברפול אלברו ארבלואה (צ'אבי אלונסו אוטוטו מצטרף אליו). מה עוד היה לנו? את ג'ון טרי והבטחותיו לאוהדי צ'לסי (לא עוזב את העיר!) ואת המחויבות הבלתי נגמרת של קפטן טוטי לג'יאלורוסי שלו. כפי שהזכרנו בפתיח, קיבלנו גם מעבר מסקרן של בפטימבי גומיס מסנט אטיין לליון, תמורת לא פחות מ-16 מיליון יורו, כמו גם את זה הצפוי של קולו טורה מארסנל לסיטי שלא עוצרת. אם הזכרנו את התותחנים, אלה ינסו לפצות על החורים שנפערו במערך של ונגר עם שם מוכר מאוד – פטריק ויירה מאינטר.
מארסיי המתחזקת להפליא צירפה לסגל המרשים של דידייה דשאן את גבריאל היינסה ופרננדו מוריינטס. באיירן הצהירה כי ריברי שווה ערך לרונאלדו (94 מיליון יורו, למי ששכח) ובכך ניסתה להוריד את הרוכשות הפוטנציאליות מגבה ואת השחקן עצמו מהעץ עליו טיפס. יובה התחזקה בבלם בארסה מרטין קאסרס, שעדיין צריך להוכיח שהוא שווה את כל הדיבורים והיריבה המושבעת מילאן עדיין נטולת שפיץ ונראית רע באופן כללי.
גבר הולך לאיבוד
כמה כדורגלנים מוכשרים אך, איך נאמר זאת - לא לגמרי סגורים על עצמם, מתאימים היטב לקטגוריה המתבקשת הנ"ל. ראובן עובד למשל, שמתבקש להרים צלצול ארצה ולהודיע על מקום הימצאו, כולנו מאוד מודאגים. אפילו אבירם ברוכיאן יכול להיכנס לרשימה המכובדת של האבודים, בתור זה שממש נהנה להיות הקפטן של בית"ר ירושלים הגדולה ומצד שני נורא מחכה להצעה מאירופה שתוציא אותו מכאן כבר. עוד גבר אבוד משהו, בניחוח קצת פחות לבנטיני אבל הרבה יותר איכותיני, הוא דויד וייה הנפלא, שהחל את הקיץ כמלפפון הכי חם ביבשת ומסתמן כמי שיהיה עמוד התווך המרכזי של ולנסיה גם בעונה הקרובה. האמת היא שזה עדיף על פני לגיון שכירי החרב העשירים של ריאל. יודע מה, דויד? הכי טוב מסטאייה.
כרטיס ללונה פארק
מייקל אואן חייב להיות מס' 1 בקטגוריה הנוכחית. לעזאזל, מהלך הבאתו לאולד טראפורד כל כך הזוי, שאפילו גברת פרגוסון הנכבדה שקלה לאשפז את בעלה הקשיש לבדיקות פסיכיאטריות כשסיפר לה על ההחלטה שקיבל. לבסוף, הצליח סר אלכס לשכנע את רעייתו בהיגיון שמאחורי העסקה, וכמה שאנחנו היינו רוצים להיות שם כדי לשמוע את ההסבר. בעצם, קבלו ביטול, לא היינו מבינים מילה גם ככה.
מאז מונה למאמן ריאל מדריד, מנואל לואיס פלגריני ריפמונטי לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו. בכל יום הוא מתעורר לסגל גדול יותר, עשיר יותר, מפוצץ בכמויות מסחריות של אגו וכישרון וכשעננה כבדה של ציפיות מרחפת מעל ראשו. לא משנה מה יהיה, לצ'יליאני האלמוני הזה צפויה הנסיעה של חייו. רק שכמו ברכבות ההרים הכי מטורפות, היא עלולה להיות קצרה מאוד ולהסתיים בבחילה נוראית.
להבדיל מיליוני הבדלות, גם לירן שטראובר לא ממש יודע מה מחכה לו בחיקה של האהובה לשעבר, אליה חזר באופן מוזר למדי. למזלו, אוהדי מכבי ת"א כל כך מיואשים, שספק אם יבזבזו את האנרגיות על מחאה כנגד אחד מהשוערים היותר מרגיזים שידע הכדורגל הישראלי.
ארץ חדשה
את הפרס החביב הזה נחלק באופן קולקטיבי לכל הכדורגלנים הזרים, ברי המזל שהזדמנו לארצנו הקיץ ואף חתמו על חוזה - ובכך קשרו את גורלם בגורלנו. לפחות לכמה חודשים. את פניהם נקבל עם שיר צנוע שכתבנו לכבודם:
"לארץ הקודש הקיץ הגעתם, בנתב"ג כחמש שעות עוכבתם, אך לא לחינם אלינו זומנתם
עם יכולת כדרור גבוהה וכושר גופני ירוד הרשמתם, ועל חוזה מצוין (עבורנו) חיש הוחתמתם
אם הנכם חשים דאגה או מועקה קלה, כעת לאחר שהתחייבתם, נמהר להפיג כל חשש מתקלה
כאן בישראל, יודעים אנו אורחים לקבל, גם אם המבקר באימונים משתולל או מקלל
ואם חלילה יחסינו יגיעו לאין מוצא, אל חשש, בהסכמים חתומים תמיד נמצא פרצה
ינואר יגיע ואיתו ההזדמנות, החוזה כבר בוטל אז יאללה, חזרה לטרמינל..."
וביחד נזדקן
כמה כדורגלנים באמת עונים על ההגדרה ספורטאים? כמה מהם ניתן לכנות ספורטאים גדולים, בלתי נשכחים אפילו? נדירים וספורים הם, בוודאי שאצלנו אבל גם בכדורגל העולמי. אלסנדרו דל פיירו ופרנצ'סקו טוטי, שבאים אלינו דווקא מהסרייה A אותה אנו נהנים להשמיץ, האריכו הקיץ את חוזיהם ביובנטוס ורומא ויסיימו את הקריירות בקבוצות בהן הפכו לכדורגלנים ולספורטאים הגדולים שהינם. אז נכון שמבחינת האופי ישנם הבדלים גדולים בין השניים אבל העיקרון דומה. הכדורגל המודרני יותיר אותנו בתוך כמה שנים נטולי סמלים לחלוטין, כך שבינתיים עלינו לנסות וליהנות עוד קצת, עד כמה שנוכל, ממודלים לחיקוי דוגמת שני מספרי ה-10 האגדיים הללו.
בהזדמנות זו נציין גם את מי שלא ימשיכו להזדקן איתנו על הדשא באיטליה השנה - פאולו מאלדיני, לואיש פיגו ופאבל נדבד, שסיימו קריירות מפוארות. ואם תתעקשו על דוגמה מקומית נלך על אלון חרזי, ספורטאי למופת ומודל לחיקוי, שלצערנו יפרוש גם הוא בשנה הקרובה ויביא לסיומה קריירה מופתית במדי מכבי חיפה ונבחרת ישראל. היי, בעצם גם רפי כהן חוזר בגיל 40 לליגה הבכירה, עם הפועל ר"ג. כבוד.
זה מה שנשאר
האמת, לא פשוט לסכם בכתבה אחת חודשיים של סיכומים, פיצוצי מו"מים והעברות, משחקי אימון, אימונים מוחרמים וציטוטים שנעים בין הקורע מצחוק לסתם מביך. הסאגה הבלתי נגמרת של בית"ר, הגלאקטיקוס החדשים של ריאל וגם אלה של מנצ'סטר סיטי, ההתפרקות של נתניה, המעבר של בן סהר לאספניול ואפילו ההצהרות המגוחכות של דני לוי – כל אלה ועוד סיפקו עבורנו בידור קל לעיכול לאורך הפגרה, שמתקרבת במהירות לקיצה.
כמעט מבלי שתרגישו בכך, בשבועיים הקרובים יצטרפו לגביע הטוטו שלנו גם הליגה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית ומי לא בעצם. לא יעבור זמן רב עד שקיץ 2009 ייראה כמו זיכרון רחוק ועמום. אפילו את נסיבות התקרית המביכה של דגלאס דה סילבה ואיתי שכטר בשבדיה, פרשה שהתפוצצה לפני דקה בערך, תשכחו מהר מאוד.
בכלל, הזיכרון הקצר משמש, כך נראה, כמנגנון הגנה חשוב מאוד לכל אוהד כדורגל ישראלי. הרי רק לפני כמה שבועות עוד צפיתם בייאוש במחזור האחרון של ליגת העל ונוכח הרמה העלובה וחוסר העניין המוחלט, אולי אפילו ייחלתם לקצת חופש מכל האשדודיות והסכניניות האלה. והנה אתם שוב סופרים את הדקות עד לשריקת הפתיחה של העונה ומתרגשים מכל סלובני חדש שמגיע להיבחן בקבוצתכם. רק מה, לאלה מכם שהגיעו איתנו עד הלום ובאמת, אבל באמת לא מבינים על מה אנחנו מקשקשים: מזל טוב, נגמלתם.