זו עדיין לא מכבי חיפה, אך היסודות כבר שם

אתמול, בשעה שבה פסענו מעדנות מהיכל הפאר הידוע בשם קניון איילון לכיוון המפגע הסביבתי הידוע בשם אצטדיון רמת גן, התחוורה לי עובדה די מדהימה:  גדל כאן דור שלם שלא ידע את טעמו המר של משחק באצטדיון רמת גן.

המורדור של הכדורגל הישראלי, בטח אם אתה אוהד מכבי חיפה. מעבר לעובדה שמדובר באמת באחד המבנים המכוערים ביותר שנוצרו בעת החדשה, נטול נשמה ואקוסטיקה, מעבר לעובדה שכל משחק בו מרגיש כמו משחק רדיוס ללא קהל בקונייטרה, כמות המרורים שאכלנו בו עם השנים מספיקה לעשרה סדרי פסח, בקלות.

כן, היו גם ימים יפים, בשנות התשעים, אבל באופן כללי, ובטח בשנותיו האחרונות של המקום כמארח הרשמי של משחקי גביע המדינה, הווקטור של הפנים שלנו ביציאה מהאצטדיון היה די קבוע - למטה, בין הידיים.

רבים התפתו להאמין שההגרלה מול הפועל רעננה היא הגרלה קלה, בטח אחרי הקרקס של סיבוב ח׳ בעילוט. אלו מאיתנו שזכו לטעום את נחת זרועו של המקום בעבר, הבינו שזהות היריבה לא באמת קריטית כאן - אם לא נשכיל לכבוש בדקות הראשונות, זה יהיה משחק קשה לצפייה.

באופן כללי, ובטח כשזה נוגע אלינו, משחק מול יריבות מליגה נמוכה יותר בגביע יכול ללכת לשני כיוונים - שער עד דקה עשירית? שיט תענוגות מלא בקוריוזים ושערים. לא הצלחנו לכבוש? שיט שואו כמו השיט ההוא מהסדרה בנטפליקס.

ואכן, משלא נפל שער לזכותנו בפתיחה, התחלנו להרגיש כולנו את המועקה הולכת ונבנית. לא עזרה גם פציעתו של חזיזה והעובדה שמיכאל אוחנה שיחק עם ההנדברקס למעלה, ככל שנקפו הדקות - התמעטו ההזדמנויות.

אם המחצית הראשונה עוד הייתה סבירה, המחצית השנייה הייתה באמת בלתי ניתנת לצפייה. מתוך אילוצים של דלילות סגל בעיקר, ברק הוציא את אוחנה ועבר לשלושה בלמים. נותרנו בלי שחקן אחד שיכול להיות מוגדר יצירתי ומתפקד, כשכל יהבנו בהתקפה מוטל על יכולת היצירה של פייר קורנו ויילה בטאי. שלא יובן לא נכון, שניהם בהחלט יכולים לתמוך בהתקפה, אבל להפוך אותם למנהלי ההצגה מוביל בעיקר למחזות קורעי לב ועין כמו האנטי כדורגל שנאלצנו לסבול במחצית הזו.

השעון התגלגל, השליטה שלנו במשחק הייתה אבסולוטית אבל נטולת תכלס, והבונקר של רעננה לא התקרב לפיצוח. מסוג המשחקים שבו אתה מסתובב לחבר שלידך ואומר לו "גם אם הם ישחקו עד שמיני עצרת, אין להם בט לגול במשחק הזה". 

ואיזה מזל, איזה מזל שגיא מלמד היה עקשן וידע לנשוך שפתיים כשהאוברחוכעמים אצלנו רצו לשלוח אותו מכאן. איזה מזל שהוא חי בפינות האפלות של רחבת ה-16 ומחכה בדיוק לרגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע אחד בתוך תוספת הזמן שבו הריכוז האבסולוטי של שחקני רעננה נשבר לשנייה, איזה מזל שהוא שם את הראש שלו בדיוק במקום ובעוצמה הנכונים בכדי להזיז את הרשת ברגע הכי חשוב.