חלף עם הרוח: כך הנבחרת התרחקה מהעם

בעידן בו הכסף, הטייקונים, החברות הגדולות ותאגידי הענק משתלטים על הספורט, נותר עוד משהו תמים אחד שתמיד היה, תמיד יהיה, ותמיד יקח חלק בלתי נפרד מאירועי הספורט - האוהדים. אלא שלצערנו הרב, חווית הצפייה והאווירה במשחקי נבחרת ישראל הופכת להיות רעה יותר משנה לשנה, כמות האוהדים פוחתת וההשפעה? באה לידי ביטוי גם על כר הדשא.

ייאמר לזכות הכדורגל הישראלי שהתשתיות בו דווקא עברו שיפור משמעותי בשנים האחרונות, בעיקר בזכות האיצטדיונים החדשים שמשכו משפחות שלמות לסמי עופר ולטרנר. בעוד השירה הגדולה ותחושת האחדות ממלאת את אוהדי קבוצות הצמרת בליגת העל, בנבחרת ישראל קורה בדיוק ההפך - דקות ארוכות של שקט, צעקות "אתה מסתיר לי", ובעיקר הרבה תלונות. אז איפה טעינו ומה עשינו?

לחוצת בית
ב-15 באוקטובר 2013 התייצבה נבחרת ישראל למשחק האחרון שלה באיצטדיון רמת גן במפגש מול צפון אירלנד. עדן בן בסט עוד כבש אחרי בישול של אייל משומר, לפני שסטיבן דייויס קבע 1:1 מול הנבחרת של אלי גוטמן במשחק שסימן את סיומו של עידן. סיומו של עידן בו איצטדיון כדורגל לאומי גרר אחריו פקקים, אילץ את צופיו להגיע עם משקפת והציע לו את זוויות הצפייה הכי לא נוחות שיכול אוהד כדורגל לתאר לעצמו.
 
מעולם האיצטדיון הזה לא הרגיש ביתי, ודווקא המגרשים החדישים הפיחו אופטימיות בקרב אוהדי הכדורגל בישראל, אך בשורה הסטטיסטית נראה שהסיטואציה החדשה לא מספיק טובה לנבחרת הלאומית, לפחות לא בינתיים. מאז החלו הכחולים-לבנים לנדוד בין איצטדיוני הארץ, נבחרת ישראל קיימה תשעה משחקים בכל המסגרות והמאזן – לא כל כך מרשים.

מאזן השערים של הנבחרת הלאומית שלנו בבית מאז עזבה את איצטדיון רמת גן עומד היום על מאזן שלילי של 15:13, עם חמישה הפסדים, שלושה ניצחונות ותיקו. בין היתר, ישראל נכנעה בביתה גם לקפריסין במשחק הזכור לרעה שחיסל את סיכויי הנבחרת להגיע ליורו 2016 כשווילס, סלובקיה ואיטליה עזבו את ארץ הקודש עם שלישיות לרשת של הכחולים-לבנים. הניצחונות לעומת זאת, הגיעו רק מול בוסניה, אנדורה וליכטנשטיין. גם בשבוע הקודם ראינו את הנבחרת סוחטת 1:1 ממולדובה לעיני 5,000 צופים בנתניה.