הניצחון של ברצלונה על באיירן מינכן השבוע בתוצאה הכה גבוהה הוא הניצחון האולטימטיבי של משחק הכדורגל. התקפה, שערים, ומהלכים מעולים שמגבירים אצל הקהל את הרעב לבא ולראות את המשחק. ניצחון צ'לסי על ליברפול באנפילד האימתני הוא ניצחון נוסף של המשחק ההתקפי על הפחד ההגנתי. הידינק לא חשש מהכושר שבו נמצאת החבורה האדומה של סטיבי ג'י. הוא לא עשה חישובים של תיקו קטן או הפסד מינימלי בחוץ כדי לנסות ולנצח אחר כך במשחק הגומלין בבית של צ'לסי. הוא הלך על כל הקופה – וניצח.
האם הצוות הלאומי שלנו בנבחרת צריך ללמוד משהו מהשבוע האחרון בצ'מפיונס ליג? התשובה היא חד משמעית כן, ועוד איך. עלינו ללמוד להשתמש בכל הכלים ההתקפיים הקיימים, כי רק כך אפשר להשיג את התוצאה הרצוייה.
אני עדיין זועם על המשחק מול יוון ברמת גן. הגומלין בכרתים פחות מרגיז אותי - וכל הסיפור עם הלייזר הרי לא מוסיף לנו דבר וחצי דבר - אלא שאת העלייה הפסדנו כבר במשחק הרשלני, הלא אטרקטיבי והלא התקפי ברמת גן. אולי ברמת גן היה לייזר שסינוור את כולנו?
קשטן ידוע בתור מאמן בונקריסט שקודם כל לא רוצה להפסיד, ואם אפשר לגנוב אחר כך גול ולנצח - מה טוב. למעשה, ההצלחה של קשטן והפועל תל אביב במסע האירופאי ההוא אי שם בתחילת העשור, היא זו שבסופו של דבר גרמה נזק לנבחרת שלנו היום. במסע ההוא הצליח אוסטריץ' לגנוב כמה שערים נפלאים ולהביא להפועל את ההישגים, אבל לנבחרת שלנו הפעם לא היה שום אוסטריץ'.
הו ברצלונה ברצלונה
פפ גוארדיולה הספרדי היה שחקן מרכז שדה בעל נשמה ואיכות יוצאת דופן. מיד כשלקח את תפקיד המאמן בברצלונה, הבין גוארדיולה שכדי להצליח יותר מפרנק רייקארד השמרן-משהו, הוא חייב ליצור תלכיד שיכבוש שערים, שיביא כדורגל שמח ותוסס, עם מגנים שיתקפו כמעט כמו חלוצים - דני אלבס לדוגמא - או קשרים שיביאו את התחכום והחוצפה החיובית, כמו אנייסטה הנפלא. כמובן שמעל כולם ניצבת חבורת ההתקפה האימתנית של אטו, הנרי ומסי שמרקדים על המגרש ומייצרים שערים נפלאים עם פרגון רב אחד לשני.
מה שעושה הנרי על המגרש הוא מדהים. שחקן ההתקפה הכי גדול בכל הזמנים של ארסנל, שכבש 226 שערים בקריירה מזהירה, עושה גליצ'ים בהגנה בברצלונה, מרוויח את הכדור ומיד יוצא למתקפה מהירה קדימה. זה נובע משמחת המשחק שקיימת בקבוצה. ואז, גם כשהיריבה היא באיירן מינכן – זה כבר לא משנה.
אגב באיירן, גם היא לא קוטלת קנים בתחום ההתקפי, עם 12 שערים בשני משחקי שמינית הגמר - יותר ממה שכבשה ישראל בכל הקמפיין הנוכחי עד כה. כמובן שבאיירן גם סופגת שערים, אבל זה חלק מהמחיר של כדורגל התקפי. קלינסמן הוא חלוץ עבר מפואר שיודע היטב שכדורגל מנצחים בהתקפות ולא בפחד. לנבחרת גרמניה הוא הביא את פודולסקי ושווינשטייגר הסופר יצירתיים, ואת המגן פיליפ לאם עם שעריו הנפלאים, ואילו בבאיירן הוא נתן במה לבורובסקי, פודולסקי, קלוזה, טוני, ריברי וזה רוברטו - כולם שחקני התקפה נפלאים. אז נכון שהסיכון שלו הוא ענק ולכן לעתים הוא גם סופג תבוסות, אבל בשורה התחתונה הקהל יודע שבכל משחק נתון הוא עומד להנות מהצגת כדורגל.
בניון כבר יודע
גם בליברפול יודעים שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. בניטס בנה תלכיד התקפי שכולל שחקנים כמו טורס, קאוט ובאבל. תוסיפו לזה שני מגנים נפלאים שמזמן שכחו שהם שחקני הגנה – ארבלואה ואאורליו – שניהם תוקפים ללא הרף ומייצרים מומנטום התקפי לקבוצה שנושמת בעורפה של מנצ'סטר יונייטד. כל חילוף שנעשה אצל בניטס הוא עם חשיבה התקפית: מה אני מייצר משחקן שנכנס בכדי לתרום ולנצח. מי כמו יוסי שלנו, שנכנס וכובש בדקה ה-92' מול פולהאם, יכול להעיד על כך.
צ'לסי הגדולה שולחת למגרש את הכלים ההתקפיים האיכותיים שלה – דרוגבה שחוזר לעצמו בעידן הידינק, מלודה, קאלו, באלאק, לאמפרד, אשלי קול. ואם לא די בכך אז בא איבנוביץ' הסרבי וכובש פעמיים בראש כמו חלוץ גדול. להידינק יתרון עצום נוסף, עם חלוץ כמו אנלקה על הספסל, וכך הוא יצא גדול מהחיים, ומגיע עם יתרון ענק לגומלין בסטמפורד ברידג'.
צא ולמד
ואצלנו? כל מאמן חושש למעמדו ויודע שהפסד או שניים עלולים לזעזע את מעמדו ואולי לשלוח אותו הביתה. זו בדיוק הסיבה שהכדורגל כאן הוא יותר שמרני, יותר טקטי ופחות יצירתי, ואני לא חושב שאין לנו שחקנים יצירתיים שיכולים ליצור התקפות ומצבים לשערים.
בן שושן, ברוכיאן, ורד, תמוז, יצחקי, גולסה, גדיר, זהבי, ארבייטמן, שריקי, בן חיים, דמרי, אבוחצירה – הייתי שולח את כולם להשתלמות וחוויה באחד המועדונים שהזכרתי קודם, ונותן להם להבין מקרוב מה זה כדורגל התקפי. אני בטוח שהשקעה כזו היתה מביאה פירות לכדורגל הישראלי בעתיד הקרוב.
בנוסף, הייתי לוקח את הצוות הלאומי, שכולל את כל המאמנים החדשים וחסרי הניסיון שמובילים כרגע את הנבחרות השונות, ושולח אותם להתלמדות אצל המאמנים המובילים בכדורגל העולמי, ללמדם חשיבה יצירתית מהי. לסיום הייתי מביא לנבחרת מאמן זר תותח, אחד שמבין מהו כדורגל התקפי, ולא חסרים כאלה. סקיבה, דאום, או קלינסמן הגרמנים, הויה או לאמר הצרפתים, או אפילו ארגונס הספרדי כיועץ ליד מאמן זר צעיר. ברוח החג, אין לי ספק שזו הדרך הנכונה עבור הנבחרת שלנו לצאת מעבדות לחירות.