עם ראש למעלה: אריק בנאדו פרש, המורשת נשארה

"שמעת?, בנאדו פרש", העיר אותי חבר מהמלחמה המתישה והמעיקה במזג האוויר הים תיכוני של חודשי הקיץ. הרבה דברים בכדורגל הישראלי גורמים לי להגיב באדישות בזמן האחרון ולמרות שכבר דובר על פרישה מתקרבת, הראש סירב להאמין. קיבלתי את הידיעה בהכנעה ובהלם, השווים בערך לתגובתי כשקיבלתי את אותו טלפון, מאותו חבר, שבישר לי שבנאדו חוזר לחיפה בקיץ שעבר.

למרות התובנה שהיתה לי אז, שיום אחד הוא יחזור ללבוש ירוק למרות הגלות בצהוב-שחור של בית"ר, צבטתי את עצמי כשהחליט לחזור לביתו. למרות התובנה שיגיע היום הזה, בו הבלם שהיה חלק בלתי נפרד מעיצוב מכבי חיפה, יפרוש, צבטתי את עצמי שוב. קיץ שני ברציפות שאריק גורם לי לצבוט את עצמי.

עמוד התווך, שיאן ההופעות בנבחרת ישראל ובליגה הישראלית הראשונה על גלגוליה, שהיה שותף לכל התחנות החשובות ביותר של מכבי חיפה והנבחרת בשני העשורים האחרונים, החליט בגיל 37 ללכת עם המלצת רופאיו ולתלות את מאות זוגות הנעליים שקרע.

למרות העצב, נראה כי אולי זו הדרך בה היה רוצה אריק לפרוש. אחרי אליפות ועונה נהדרת, כשהחזה עדין מתוח והראש למעלה וכשהוא יכול להיות שלם עם עצמו שהוא לא פרש כי מאס במשחק ומיצה את התשוקה אליו, אלא בעל כורחו.

התחלה מבטיחה ונדידה ראשונה מהקן

מהר מאוד הבינו בקרית אליעזר כי פוטנציאל רב גלום בבלם הצעיר, משהו אחר, לא רגיל. בעונת 1992/3, עונתו הראשונה של יעקב שחר כבעליה של הקבוצה ושל גיורא שפיגל על הקווים, זכה בנאדו ליותר הזדמנויות ואף פתח בהרכב בגמר הגביע מול מכבי ת"א, בסיומו לחצו הירוקים את ידו של נשיא המדינה. ההכרה ביכולתו הגיעה בעונה שלאחר מכן, בה כבר היה למחליף הראשון בהגנה של קבוצה הישראלית הגדולה בכל הזמנים, זו שלקחה אליפות ב-1993/4 ללא הפסד.

עם האוכל בא התיאבון והכישרון הנגלה לעין ביקש להתפרץ, גם מכיוונו של הבלם וגם מכיוון המועדון שיידע שבנאדו זקוק לדקות משחק לפני שיחזור להנהיג את חיפה כשהוא משופשף וממולח יותר.

בעונה הבאה, 1994/5 עזב לראשונה את הקן ועלה לבירה כשחקן מושאל. שנתיים של התחשלות הספיקו ובעונת 1996/7 חזר לקבוצה שלא הכיר, סוג של עיי חורבות לעומת זו שעזב. מיטב הכוכבים עזבו ובנאדו חזר לתקופה הקשה ביותר של מכבי חיפה בשני העשורים האחרונים, בשביל להנהיג. מהר מאוד הבין הבלם את יחסי הכוחות וכמנהיג אמיתי הוביל קבוצה בינונית יחסית לזכיה בגביע המדינה, האחרון בארון הירוק לעת עתה.

עשור בדמותו- העוגן הופך לקבלן תארים

המילניום נפתח באליפות שסיימה את "שבע השנים הרעות", תחת הדרכתו של אברהם גרנט, הפיכתו של בנאדו לקפטן יחד עם ראובן עטר, ואחת נוספת בעונה שלאחר מכן עם קבוצה די דומה.

בנאדו הפך לאחד מיקירי האוהדים וסוג של פרה קדושה ביציע ג'. אחד השלטים המפורסמים שנתלו על גדרות קרית אליעזר גרס: "אריק בנאדו-תחנה אחרונה". המשמעות הרדודה והנגלית לעין היתה שחלוצי הליגה יכולים לעשות ככל העולה על רוחם עד שיגיעו לסלע האיתן במרכז ההגנה אך היתה בו גם משמעות נסתרת.

עם הסרט על היד, הוא הפך לתחנה אחרונה בכל תקלה ובעיה שנקרתה בדרכי הקטר הירוק. "תחנה אחרונה", כזו שתדע תמיד להרים את כולם שמשהו חורק, לעודד ולעצור כל סחף שלילי בקבוצה. באותה נשימה תפס גם מקום של קבע בהרכב הנבחרת וכמו בכל הזדמנות שניתנה לו, הפך מעוד שחקן לבורג משמעותי, כזה שאף מאמן לא יכול לוותר עליו.

ההצלחה של חיפה ושל בנאדו תפסה תאוצה ובעונת 2002/3, לאחר שתי האליפויות, הוביל בנאדו את הקבוצה להיסטוריה ולהשתתפות ראשונה של קבוצה ישראלית בליגת האלופות. למרות שאיבדו את האליפות למכבי ת"א בהפרש שערים, הוכתרה העונה כהצלחה מטאורית מבחינתם של בנאדו וחיפה. יצחק שום, שאימן את הקבוצה, קפץ מדרגה ועזב לפנאתנייקוס היוונית ובמקומו נחת בקרית אליעזר רוני לוי, מי ששיתף פעולה איתו באמצע שנות ה-90.

ההתחלה היתה מסחררת. שלוש אליפויות מ-2003 עד 2006 ועליונות מוחלטת בליגה המקומית צבעו את השמיים מעל הכרמל בורוד וקיבעו את מעמדה של מכבי חיפה בכדורגל הישראלי.

הראש תמיד למעלה למרות המשבר עם הבית

לעומת עידן טל ומיכאל זנדברג שהיו שותפים עם בנאדו לשלוש האליפויות עם רוני לוי, האצבע הופנתה דווקא לכיוונו של המאמן שיחסי האנוש שלו לא היו מכישוריו הבולטים בלשון המעטה. בנאדו היה קשור בחוזה ועזב או הועזב בסוג של טריקת דלת שאף לוותה בהליכים משפטיים נגד המועדון, כאלו שלבסוף הגיעו לפשרה עם הנשיא יענקל'ה שחר שמכר את כרטיסו לבית"ר.

בנאדו, שאוהדי חיפה ראו בו סמל לנאמנות ולקפטן האולטימטיבי, עבר ליריבה לכתר באותה תקופה ופתאום המאזניים התהפכו. בארבע השנים הבאות שלו, בנאדו המשיך לזלול תארים וקטף עם בית"ר שתי אליפויות ושני גביעים כולל דאבל בעונת 2007/8.

הסיפור יכל להיות פשוט יותר אילו לא היה בנאדו עושה את כל אלה אל מול הקהל עליו גדל ושגדל עליו. פעם אחר פעם הגיע לקרית אליעזר לבוש בצבעים מוזרים, רץ להודות לקהל האורח וחולף על פני יציע ג'. בכל פעם כזו הורגשה דקירה בלבבות האוהדים בירוק שלא הבינו האם אמת היא או סיוט.

בלי להתייעץ עם אריק, אני בטוח שאותה דקירה הורגשה גם בליבו באותם רגעים, למרות המסכה שעטה. היחסים בין בנאדו לחיפה הגיעו לנקודת רתיחה בשער שלו, אחד מה-11 הבודדים בקריירה, בסוף העונה שעברה במשחק הדרמטי בקרית אליעזר, בו לבסוף ניצחה חיפה את בית"ר בדקות הסיום, אולי למזלו של הבלם.

זכות השיבה- "תחנה אחרונה" בכרמל

הצינים שבינינו יגידו שאריק זיהה את ההתפוררות בבית"ר וביקש לחזור לחיפה, הרומנטים יטענו שהסמל הירוק באמת רצה לסגור מעגל בביתו. מה שבטוח שהבחירה שלו בקיץ האחרון היתה תולדה של מיקום מדהים ותיזמון נהדר. הוא זיהה את הריק שנוצר בחיפה שלאחר אובדן האליפות הכואב מול בני יהודה וידע שהוא האיש הנכון בזמן הנכון.

יענקל'ה שחר, שהסתכסך לאורך השנים עם לא מעט גורמים בכדורגל הישראלי, סלח לבן האובד והסכים להחזיר אותו למה שהיתה אמורה להיות שירת הברבור שלו בכדורגל הישראלי. הקסם שלו, שעבד גם על יענקל'ה הקשוח, עשה את שלו ולמרות קשיים עם הקהל ששמר טינה על המעבר המפוקפק לירושלים, השקט, הצניעות האופיינית ובעיקר העבודה הקשה הזכירו לאוהדים מה היה בשבילם מ-1991.

עד מהרה הפך מכינור רביעי בהגנה של אלישע לעמוד התווך שלה (כן, שוב עמוד התווך) בדרך להשבת האליפות לכרמל. ואולי בלי לשים לב ובלי כל כוונה, האליפות הזאת היתה בצלמו ובדמותו של הבלם. החזה המתוח, הראש והצוואר שתמיד שואפים למעלה, אלה שסימלו אותו תמיד, הצליחו להרים מהקרשים קבוצה שהיתה מפורקת בסוף עונת 2009/10. כמו מפקד שבעיתות משבר כולם נושאים עיניהם למוצא פיו, בנאדו עזר לאסוף את השברים, להרים את השחקנים למעלה והראה להם את הדרך: חזה מתוח, ראש למעלה, תמיד בגאווה ועם הפנים קדימה.

בגיל 37, עם 565 הופעות בליגה, 94 בנבחרת, 9 אליפויות, 4 גביעי מדינה, 4 גביעי טוטו, הופעה היסטורית בליגת האלופות, אין ספור משחקים הירואיים וחלוצים מתוסכלים שהשאיר אחריו, אחד הבלמים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי פורש. בגלל מום בליבו, עם טעם מתוק בפה, עם האהבה למשחק ושאחריו מורשת של מקצוענות, ווינריות והמון אופי לטובי בנינו שילכו בדרכו.