זה נשמע בהתחלה כמו החלום הרטוב של כל שחקן או עסקן. למה להטיח לשופט בפנים את מה שאתה חושב עליו ולקבל הרחקה אם אתה יכול לשבת בביתך, לבוש פיג'מה, שעות לאחר המשחק, ולצייץ לך בטוויטר שהשופט זקוק למשקפיים או שאמו עובדת במקצועות מכניסים, אך לא חוקיים?
השבוע התבשרנו שססק פברגאס, שחקנה של ארסנל, לא התאפק ולאחר ה-2:2 המתסכל נגד וויגאן (בו הוא לא נטל חלק בגלל הרחקה), צייץ לו הספרדי משהו על השופטים שמקפחים את התותחנים. הוא לא אמר את זה במסיבת עיתונאים שלאחר המשחק או בפניו של השופט, אלא העלה את הטוויט שלו מהבית (או מחוץ לאצטדיון האמירויות בעזרת סמארטפון כלשהו).
ההתאחדות האנגלית, שרוצה לקטוע את התופעה באיבה, ככל הנראה תעמיד את פברגאס לדין.
בישראל, עד כמה שידוע לכותב שורות אלו, טרם הועמד לדין שחקן כדורגל בגין ציוץ טוויטר. אלא שאם ההתאחדות לכדורגל רוצה בכך (או איגוד הכדורסל לצורך העניין), ויבוא המקרה הנכון, יהיה בסיס משפטי תקנוני מספק להעמדה לדין שכן תקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל קובע כי ניתן להעמיד לדין פרט על העלבת שופט בגין אמירה בכלי תקשורת (וכבר נאמר לא אחת כי אינטרנט משמש כלי תקשורת).
כמו כן ניתן להעמיד לדין בגין התנהגות בלתי הולמת ולא יהיה זה קשה לטעון כי שחקן שמבזה את שופטי המשחק בטוויטר, מציג התנהגות בלתי הולמת וע"פ הסעיף, ההתנהגות יכול שתהיה בכל מקום ובכל עת – הגדרה מרחיבה שיכולה להכניס גם את האינטרנט.
הכל מכל וכל ברשת
השיטה כבר כאן. שחקנים יודעים שהם יכולים להעביר ביקורת ולצאת מזה בשלום ברוב המקרים. הם יכולים לבקר את השופט ואפילו את המאמן שלהם, שעשוי להתייחס לכך בסלחנות, שכן לא ירצה להתפס כמיושן. שחקנים מודיעים שהם אבות בטוויטר, קוראים לחבריהם לעבור לקבוצה שלהם ומודיעים על מעבר למועדון אחר. אין צורך יותר בהודעה לעיתונות. הכל מצויץ ומצוטט.
הבעיה היא בקלות. כל אחד יכול לצייץ גם בשם רונאלדו או אלסנדרו דל-פיירו, ולך תוכיח אח"כ שאתה לא תומך ניאו נאצי, כפי שציירו את האיטלקי.
לטוויטר יש גם יתרון (שהוא חסרונו עבור אחרים). הוא מוגבל ל-140 תווים כך שאם זלאטן איברהימוביץ' אומר רק שהוא הולך ללמוד ספרדית, הוא לא מציין יותר וכולם מבינים שפניו לבארסה. אמארה סטודמאייר שיחרר לו ש"ירושלים היא עיר יפה" וניתן להסיק שהוא פה, ממש בינינו. אגב, בטוויטר הוא גם הודיע על גילוי שורשיו היהודיים.
ציוץ: שהמאמן יסתום את הפה
הטוויטר מהווה אתגר לאכיפת משמעת לא רק בין התאחדות או איגוד לשחקן, אלא גם ביחסים הפנימיים של הקבוצות. לפתע, כל שחקן יכול להתניע את המקלדת לבקר את המאמן שלו (וכמובן לעמוד על כך לדין). רון ארטסט אפילו ניסה את סבלנותו של מאמנו בלייקרס, פיל גקסון וכתב עליו לא פחות: "מאז שפיל התחיל להזכיר אותי בתקשורת לפני שהוא מדבר איתי נהייתי מוזר. כולי תקווה שהוא יסתום את הפה איכשהו".
כמובן שארטסט סירב להגיב אם הציוצים שלו או של מתחזה (שעל נושא המתחזים נעמוד מאוחר יותר). קל יותר לשבת מאחורי מסך ולתקוף, מאשר להגיע לג'קסון, להסתכל לו בלבן של העיניים ולהגיד מה אתה חושב.
במקרה של קאקה, הוא אפילו לא היה המבקר הישיר של מי שאימן אותו אז בריאל מדריד, מנואל פלגריני. הברזילאי הוחלף במחצית של משחק והמאמן זכה לציוץ לא מחמיא מאשתו ודוברו של השחקן, שנאלץ להתנצל (אך לא להיענש).
גם שחקנה של ליברפול, ראיין באבל, לא הצליח ליישר את ההדורים עם המאמן רפא בניטז, אז הוא שיחרר טוויט, בו אמר כי הוא הושאר מחוץ לסגל לקראת משחק מסוים, וזאת ללא הסבר. בניטז עצמו לא לקח ללב יותר מדי וטען כי כיום, בעידן הטוויטר, כל אחד מדבר, לא כמו בעבר, וזה לא רק בכדורגל. בקיצור: אין מה לעשות והספרדי "החליק את עבירת המשמעת".
ציוץ: אני רונאלדו ויש לי בן
אלא שהטוויטר לא משמש רק מנגנון להעברת ביקורת, אלא גם לקשר ישיר בין הספורטאים לאוהדים שלהם. כל אחד יכול להתגאות בכך שהוא מחובר ללברון ג'יימס בטוויטר (הוא ועוד מיליונים כמוהו), או חבר בפייסבוק של שחקן מהביצה המקומית (היי, לא לצחוק, אני הצעתי חברות להאריס מדוניאנין ומעולם לא דיברנו). הטוויטר או הפייסבוק משמשים קו תקשורת ישיר לקהל, בלי כתבים, עורכים או כל פילטר אחר. פשוט לדבר.
כריסטיאנו רונאלדו, לדוגמא, בחר להודות באבהות שלו לעוד צאצא דווקא בטוויטר. הוא הודיע לקהל מעריציו, ובכך למעשה שיחרר הודעה לעיתונות שכן זו מצטטת את הציוצים, כי הוא הפך לאב. הוא ביקש, באותה נשימה, לשמור על פרטיות האם ולהניח לו לנפשו בנושא.
השחקנים מתעמתים בינם לבין עצמם
הטוויטר ושאר הרשתות החברתיות גם הפכו לזירת התגוששות בין שחקנים. את הטראש טוק של המגרש, המעמיד את השחקן בסכנת הרחקה אם השופט ישמע אותו, מעבירים חלק מהשחקנים לזירה הווירטואלית, שם אולי הם ייתפסו ויועמדו לדין ולעיתים לא.
קחו לדוגמא את העימות בין קווין גארנט של בוסטון סלטיקס לשחקנה של דטרויט, צ'רלי וילאנובה, הסובל מהקרחה בכל חלקי גופו. וילאנובה טען כי גארנט כינה אותו "חולה סרטן", ו-וילאנובה צייץ בדיוק מה הוא חושב על גארנט. בטוויטר, לפחות, זה לא יתפתח לקטטה של ממש.
חלון ההעברות בטוויטר
והגימיק הכי חזק של הטוויטר הוא הודעות של ספורטאים על העברות ענק. אין צורך בהודעה לעיתונות, שחקן בקנה מידה של זלאטן איברהימוביץ' יכול להודיע קבל עם ואינטרנט שהוא עוזב את מילאן.
איברהימוביץ' שיחק את כל משחק הניחושים. נתן לקהל רמז, כדי שיתבשל טוב. הוא הודיע שהוא עוזב ואז זרק עוד רמז: "הגיע הזמן ללמוד ספרדית". המשמעות: הוא עובר לבארסה כמובן.
גם אלן אייברסון, טרם מעברו לממפיס, דאג שקודם העוקבים אחריו בטוויטר יידעו על המעבר לגריזליס. אח"כ, כל השאר.
אבל מה תגידו על שחקן שלא מודיע על מעברו בטוויטר, אלא קורא לחברו להצטרף אליו? זה מה שעשה דוויין ווייד כשהודיע בטוויט שלו שהוא יוצא ללוס אנג'לס כדי לשכנע את למאר אודום להגיע להיט. מה הייתם אומרים אם הייתם רואים ציוץ של מאור בוזגלו קורא לאיתי שכטר להגיע למכבי ת"א ולעזוב את הפועל ת"א? ב-NBA המציאות עולה על כל דימיון.
רון ארטסט, שחקן הלייקרס, לא הסתפק בדיווח על מעבר לעיר המלאכים אלא גם שיתף את העוקבים בבחירת המספר החדש. לטענתו, גולשת אחת היא שהציעה לו את המספר 37 כהוקרה לזמר המנוח, מייקל ג'קסון.
ג'נינגס נקנס ומצייץ על הקנס
הניסיון של ארגונים כמו ה-NBA למנוע את התופעה משול לתקיעת אצבע בחור כדי לסתום סכר. איך ניתן לעקוב אחר כל השחקנים שמצייצים עצמם לדעת. כיצד ניתן להחזיק משטרת ציוצים?
ב-NBA הודיעו כי על השחקנים יהיה אסור לפרסם פוסטים או ציוצים כ-45 דקות לפני משחק עד לאחר הראיונות שאחריו. החשש ברור: הנהלת הליגה חוששת שהשחקנים לא יספרו את כלי התקשורת והספונסרים ויצייצו רק בעמודים שלהם תוך התעלמות מהעיתונות וגם מבעלי זכויות השידור. יש לציין שבכך, ה-NBA, יישר קו עם ה-NFL, הליגה המקצוענית בפוטבול בארה"ב.
ברנדון ג'נינגס, כוכבה של מילווקי, הפר את ההוראה הזו ורבע שעה לאחר ניצחון פרסם פוסט לא מזיק בו הוא מביע שמחה על הניצחון. הוא נקנס ב-7,500 דולר וכיצד הוא הגיב? כמובן בציוץ בטוויטר בו הוא שאל מדוע שמחה על ניצחון צריכה לעלות לו 7,500 דולר.
הלקח של ג'נינגס, כפי שהוא גילה, הוא לא לצייץ כאשר אתה עדיין בתוך האולם. אם תצא משם לאחר משחק, צייץ כאוות נפשך. כאשר לכוכב ספורט יש מיליוני עוקבים – מדוע שהוא יירתע מלפרסם פוסט בודד, גם אם הוא יעלה לו בקנס סמלי (ביחס למשכורת ענק כמובן).
גם המאמנים מעבירים ביקורת
בעוד ב-NBA קונסים על ציוצי שווא, יש כאלו שמשלמים על כך במשרתם. מי אמר שרק שחקנים יכולים לצייץ? המאמן הברזילאי, ונדרליי לושומבורגו, איבד את משרת האימון בפלמיירס, בגלל נפלאות הטוויטר.
המאמן פוטר לאחר ביקורת שהעביר על השחקן קייריסון בבלוג שלו. לאחר הפיטורים הוא המשיך לספר בבלוג כי אכן הפיטורים היו על רקע הביקורת הזו. "גם אם הוא לא עובר לברצלונה, הוא לא ישחק אצלי יותר", כתב המאמן על השחקן בטוויטר שלו – במה שהסתמן כחציית קו אדום של הנהלת פלמיירס.
השאלה הנשאלת היא: מדוע הקבוצה לא בחרה לפטר את ונדרליי בציוץ טוויטר בעמוד של הקבוצה?
קבעתי דייט עם הלפרין – לא יותם, המתחזה
ובעוד ישנם שחקנים המתגאים במיליוני עוקבים בטוויטר ובפייסבוק, ישנם כאלו שהיו מוותרים על התענוג – אלו שמגלים שמישהו גנב את זהותם ושמם והרי זה מאוד קל לעשות זאת במרחב הווירטואלי.
יותם הלפרין, אקס מכבי ת"א וכיום שחקנה של אולימפיאקוס היוונית, גילה כי מישהו החליט שגם הוא יותם הלפרין והחליט לקבוע עם בחורות בשמו של השחקן, כדי לרכב על גל תהילתו ולנצל זאת כדי להצליח בתחום הרומנטי. המתחזה של יותם פעל לא פחות משלושה חודשים עד לתלונה שהגיש השחקן במשטרה.
"אני חושש שמישהו החליט לחיות את חיי", אמר הלפרין לאחר שנודע על ההתחזות, "אני חושש שתהיה פגיעה נפשית ופיזית במישהו".
יש לציין שגם שחקן מכבי חיפה, יניב קטן, סבל ממטרידן מתחזה דומה בעוד אלסנדרו דל-פיירו גילה כי מישהו פתח חשבון פייסבוק על שמו ואף פרסם פוסטים בהם נכתב כי "הנצאים טובים מהציונים". כמובן שהשחקן אינו ניאו נאצי, ולכן הוא מיהר לערב בנושא את המשטרה.
כך שהקלות הזו, פועלת לשני כיוונים. מצד אחד, שחקנים מנצלים את הבמה הזו, שלא היתה לספורטאים מעולם, של ניהול עמוד משלהם, קשר ישיר לאוהדים וללא התיווך של אמצעי התקשורת שיכולה לערוך את דבריהם. מצד שני, זה יכול לעלות להם בענישה משמעתית או חלילה באיזה מתחזה שפועל בשמם.
כך שאם בפעם הבאה תקבלו הצעת חברות בפייסבוק מערן זהבי, תשאלו את עצמכם טוב טוב אם אכן מדובר בכובש שער האליפות של הפועל ת"א בטדי או בסתם ערן כהן מאילת (שם מומצא לחלוטין), שרוצה דייט עם אוהדת של האדומים.
