אלרואי כהן מעל טוואטחה. מקום 3 בצפיות (שי לוי) (צילום: מערכת ONE)
האיש למשימות מיוחדות ע"ש ערן זהבי. אלרואי כהן מעל טואטחה | צילום: מערכת ONE
א ל י פ ו ת. אוהדי הפועל תל אביב היושבים בשערים 4-5 ומתחילים לפנטז על אליפות, מוזמנים לקחת את עצמם לשערים הדו-ספרתיים שממול, ללבוש צהוב ולקלל את איווניר; כן, למרות שהוא כבר לא נמצא איתנו היום. כשאתה אדום אמיתי מבטן ולידה, אתה לא מדבר על אליפות, כי אליפות לא מדברים, אליפות עוש - - - הופה, כאן כל אוהדי החולצות הצהובות והירוקות נופלים בלשונם, אבל לא אוהד אדום שבע קרבות, כשלונות צרובים ואכזבות מרות. לא, תתפלאו, אבל אליפות גם לא עושים. מתישהו בסוף מאי יכול לקרות לך משהו נחמד, איזו דרדל'ה של זהבי היישר מסיציליה בתוספת זמן בטדי, אבל אם אתה אדום – אתה לא מדבר עליו, לא נושם אותו, לא חולם. הכלל הראשון של מועדון קרב: אתה לא מדבר על מועדון קרב. לא כדי שלא יתפסו אותך או ירצו להצטרף אליך, אלא בגלל הנאחס.

ירוק בחוץ, אדום בפנים. חמש דקות לסיום משחק העונה הראשון. האוהדים באדום נרדמים בשמירה והקהל הירוק מנצל את הדממה כדי להזכיר לכולם בשאגות ענק ש"הנה היא עולה, אלופת, אלופת המדינה". גאווה ירוקה, תזכורת לשחקנים ולעצמם שהם עדיין חובשים את הכתר. המקסימום שמסוגלים להנפיק ביציע המערבי בבלומפילד זה שמחה לאיד – "איך שמחתם בתיקו", "איך זה לקבל שלוש", "חיפה לקפל, חיפה לקפל". אין שירים כמו "מקום ראשון", אין ארוחת בוקר של אלופים, אין חזה נפוח, מקסימום שרים בדיליי שאריות מהדרבי, "תל אביב אדומה, אדומה". וזה כבר לא קשור לנאחס, אלא לבעיות מנטליות קשות. בעוד שירוקים מתרפקים על "דאבל פס עובר בין השניים", אדומים מתרפקים על גולים מפוקפקים של גילי לנדאו. נו מה, הרי עד מאי שוב נמצא את הדרך להיכנס לדיכאון, אז מה הטעם?

אוהדי הפועל תל אביב חוגגים עם דגלים (צילום: עודד קרני)
שרים בדיליי שאריות מהדרבי. האדומים | צילום: עודד קרני
חיסורים וחיבורים. רגע, אז תגידו, עומר דמארי בא על חשבון שהר או על חשבון שכטר? אף אחד לא שם לב שהחלוץ המלאבסי שהגיע כמו מטען צינור משכיח בחצי העונה הראשונה את שני התותחים האדומים שעזבו לגרמניה וצרפת. ואלרואי כהן – הוא בא על משבצת נאתכו, זהבי או ורמוט? עד עכשיו לחששו ביציעים האדומים שהוא מזכיר את המאסטרו, בדריבל הפנטסטי, במבנה הגוף וגם בעדינות האיך-אפשר-להגדיר-אותה – כן, קוקסינלית, תודה לפרוספר אזגי – אבל תוך שבוע הוכיח אלרואי שהכוח החזק של הדימיון לא מגיע בהכרח בצד החזותי שלו, אלא במבנה האישיות. והאופי של אלרואי – עם שני שערים בשבוע במשחקים הכי קריטיים של העונה למועדון ולקהל – שמים אותו על משבצת האיש למשימות מיוחדות ע"ש ערן זהבי. עכשיו אתם יכולים לדמיין את הדרדל'ה של זהבי בתוספת הזמן בטדי קצת יותר טוב, נכון? יופי, אז אל.