בתקופה שבה מטיפים לנו השכם והערב על הצורך הקיומי בשמירה על איכות הסביבה, כל מי שיטען שהספורט הוא אחד מגורמי הפגיעה בטבע ובסביבה ייתקל בוודאי בהרמת גבה. שהרי לכאורה נועד הספורט לפתח ערכים לתרבות של אסתטיקה ולהשתלבות בסביבה הטבעית וגם העירונית, תוך שמירה נאותה עליהן. לא רק בשבילנו - גם עבור הדורות הבאים.
אבל כשמציבים את הספורט מול איכות הסביבה, נדמה לעיתים שמדובר בניגודים של ממש. התנהגותם של רשויות ספורט ומארגני אירועים ספורטיביים, כמו גם של עמיתיי הספורטאים, יוצרת לעיתים תחושה קשה של ניגוד הנובע מעולם תוכן הפוך.
"חבל על כל טיפה" - לא במדשאות הגולף
מי היה מעלה בדעתו שאפילו ספורט חביב כמו גולף מדגים ניגוד כזה. אמנם שחקני הגולף נעזרים בכלי רכב חשמליים שאינם מזהמים או מרעישים, אבל כרי הדשא הנרחבים תופסים שטחים של אלפי דונמים, שנזקקים להשקיה ולכן מוגדרים כבזבוז סביבתי. המבקר ברחבי ספרד נחשף ל"מדבריות הגולף" שגונם ירוק- מצהיב, שהוקמו בהמוניהם באתרי התיירות הקורסים של קוסטה דל סול. זו הסיבה לכך שבעשורים האחרונים לא בונים מגרשי גולף חדשים בגרמניה, באוסטריה, בשווייץ, בסקנדינביה ובחלק ממדינות ארצות הברית, שבהן מפותחת התודעה הסביבתית.ואילו בישראל דומה שאין מחסור בשטח או במים. רק לפני כמה שנים נשתלו בשדות קיבוץ געש מדשאות גולף; באשקלון עדיין משתעשעים ברעיון "כפר הגולף" על גבעות הכורכר שלשכונת ברנע, כאילו לא די בכישלון המרינה המקומית; גם קיבוץ נחשון רוצה לכסות את שדותיו בכרי דשא מיותרים, בתקווה שמבקרי יד השריון - לאחר חוויית המזעור באתר "מיני ישראל" - ישיבו את נפשם במגרשי הגולף. עוד תוכניות גולף לרוב מצויות במגירות של יזמים ברחבי הארץ.
בסקי אוויר ההרים צלול - אבל מה קורה על האדמה?
ענף ספורט שנחשב לכאורה "סביבתי", אבל למעשה פוגע פגיעה קשה באיכות הסביבה הוא הסקי. עמיתיי מומחי הסביבה מתעבים ספורט זה. הכנת מסלולי גלישה דורשת כריתת עצים ביערות, פילוס מסלולים, הזזת סלעים ממקומם ועוד - וכל אלה גורמים ליער נזקים סביבתיים בלתי הפיכים. מעליות הסקי, שבלעדיהן לא יגיע שום גולש אל נקודת הזינוק, הן אוסף של עמודים עתירי משקל ונוכחות בנוף, מחוברים בכבלי ענק וברשתות אספקה והקמתם פוגעת פגיעה קשה בנוף. גם מנועי החשמל הענקיים הדרושים להפעלת המערכות הם צרכני אנרגיה גדולים, ומערכות האספקה שלהם תורמות לסביבתם שדות אלקטרומגנטיים.
כל גולש יודע כי שלג, עמוק ככל שיהיה, עדיין אינו תנאי מספיק לגלישה. יש לפלסו ולהדקו באמצעות ציוד מכני הנדסי ("חתול שלג") שמופעל באמצעות מנועי דיזל, פולט גזים רעילים לאוויר הפסגות הצח ומפר את השקט שלהן בנהמות מנוע. חתולי השלג פוגעים גם בעולם החי והצומח שהמשיך להתקיים תחת שכבות השלג בטרם נרמסו.יש אקולוגים הסוברים כי מוטב כך: עדיף לרכז את כל גולשי הסקי לכמה מסלולים מסומנים ומוגדרים, גם בידיעה שהקרקע שתחתיהם תיפגע, ובלבד שכל שאר משטחי השלג ייוותרו בלתי נגועים. האמריקנים נהגו כך בהוואי, כאשר פתחו בפני צוללנים ריף אלמוגים אחד וניקזו אליו את כל תנועת הצוללנים, בידיעה שייגרמו לו נזקים בלתי הפיכים אולם שכל שאר הריפים ייוותרו בשלמותם.
מים פשוטים ימתקו
ענפי ספורט נוספים שברצוני לעסוק בהם כאן הם הריצה (ריצת שדה או ריצת רחובות) והטריאתלון. בשעת פעילות ממושכת נזקק הגוף למים שמשמשים דלק לפעילות האירובית וכן גורם מצנן חיצוני לשחרור עודפי החום שהצטברו בגוף. כאן נכנסות לתמונה חברות המים המינרליים, שפורשות חסות על מרוצים וטריאתלונים ומספקות אלפי בקבוקים לרצים בתחנות חלוקה לאורך המסלול.
כאקולוג אין לי דבר נגד מים מינרליים ישראליים, למעט העובדה שמדובר במי ברז שניטלו מהטבע, הוכנסו למכלים בלתי ידידותיים לסביבה, הובלו לאורך יותר ממאתיים קילומטרים ונרכשו על-ידי ישראלים תמימים תמורת מיליארדי שקלים. אני מסתפק במי ברז, כמו אלה שחולקו לרצים במרוצי כפר-סבא ונס-ציונה בחורף האחרון, אך אלה, לדאבוני, היוצאים מן הכלל.
עצתי למארגנים: קחו דוגמה ממארגני ריצות המרתון בניו יורק ובברלין - שום מים מינרליים! משקה איזוטוני? בבקשה; אבל מים? ממערכת האספקה העירונית בלבד. את החסויות מחברות המים המינרליים קיבלו המארגנים בכסף תמורת חשיפה ופרסום, ואילו את המים הגישו לרצים בכוסות נייר גדולות בעלות שוליים רחבים.
אצלנו מקבלים הרצים בקבוק פלסטי זעיר, שאת פקק הפלסטיק שלו הם משליכים ארצה.בגלל הפייה הצרה הרץ מצליח, תוך כדי ריצה, ללגום רק כ- 50-40 סמ"ק ולשפוך על ראשו עוד ככמות הזו. את הבקבוק המלא למחצה הוא משליך לכביש, תוך השמעת קול נפץ חזק ומפחיד, ומרבית המים נשפכים ויוצרים סכנת החלקה לרצים שבעקבותיו. את המים שנותרו בבקבוק מרוקנים על הכביש הנערים האוספים את הבקבוקים הריקים החייבים בפיקדון. המים הנשפכים לכביש יוצרים מפגע פיזי וסיכון לרצים, ומה שלא פחות חמור בעיניי - זילות בערך החיסכון במים כמושג חינוכי-ערכי.
עצתי לעמיתיי הרצים: אם טעו המארגנים ותחבו לידיכם בקבוק מים ולא כוס, טלו אותו עמכם כאשר הוא סגור בפקק, כדי שתוכלו להרוות את צימאונכם ולצנן את גופכם גם בין תחנות השתייה, והחזירוהו בתחנת השתייה הבאה.
בעיה סביבתית נוספת יוצרות עם העטיפות של תוספי האנרגיה, שעשויות מחומר בלתי מתכלה (אלומיניום מצופה פוליאתילן). מרבית הרצים משליכים את העטיפות הדביקות לכביש, שם הן נשארות. לבי נחמץ למראה האריזות שהשליכו עמיתיי, ואני תוהה: זה יחסם לארץ, לנופיה ולניקיונה? חוק ברזל בתברואה הוא שלכלוך שנוצר על ידי אדם אחד - לא ינקו מאה פועלי ניקיון. בואו ננסה לזכור כלל זה ונותיר אחרינו ארץ מזוהמת פחות.
מרתון ניו-יורק: יש לנו מה ללמוד
ועתה לאירוע הספורט הגדול מכולם: מרתון ניו-יורק. איך הוא מתייחס לאיכות הסביבה? 35 אלף רצים השביתו למשך שעות ארוכות את חיי העיר הגדולה. כך היה ביום ראשון, 2 בנובמבר 2003, כאשר 2.5 מיליוני צופים עמדו על רגליהם במשך שעות, עודדו במחיאות כפיים, בתופים, בסירים ובמצלתיים, בנפנוף בכרזות ובדגלים ובשאגות מחרישות אוזניים. הם, וגם 224 מיליון צופי טלוויזיה ב- 125 ארצות.
בבוקר המרוץ סובבו מאות אוטובוסים בין בתי המלון, תחנות הרכבת ומקומות הריכוז ואספו את עשרות האלפים כדי להסיעם לנקודת ההיערכות לזינוק, בפינה הצפונית של סטאטן איילנד, למרגלות גשר וראזאנו. שטח ההיערכות עשה שימוש במגרשי חנייה ובתשתיות מסודרות של פארק לאומי, על שומריו (הריינג'רים בעלי הכובעים רחבי השוליים). אוהלים צבאיים ענקיים הזכירו לנו, הישראלים, מבצע צבאי. היה כאן הכול: מתחנות שתייה חמה וקרה, משקאות איזוטוניים, בייגלס ודונאטס, בננות ותפוחי עץ ושאר חטיפים עשירים באנרגיה ובמינרלים, דרך תחנות עזרה ראשונה ואספלניות, ואפילו תזמורת צבאית שהפליאה בנעימות רעשניות. בשולי המתחם - שורות ארוכות של מאות שירותי שדה כימיים חדשים לגמרי, שהשימוש בהם אסתטי והתורים אליהם מסודרים למופת. מתקנים כאלה הוצבו גם בכל תחנות השירות שלאורך המסלול.
שטחי ההיערכות הענקיים אופיינו בשקט המיוחד של אנשים שמנסים לנצל את השעות שלפני המבחן הגדול למנוחה, להתרגעות ולסידורים אחרונים. בתום אותם סידורים צעד כל אחד בזמנו למגרשי חנייה רחבי ידיים, שבהם חנו עשרות משאיות ממוספרות ובהן צוותי לוגיסטיקה ומתנדבים, שקלטו מכל רץ שקית מסומנת ובה ציודו האישי. השקיות הועברו במהלך המרוץ לנקודת הסיום בסנטרל פארק - מבצע לוגיסטי מורכב כשלעצמו, שפעל ללא דופי.
לקראת הזינוק נראו שטחי ההיערכות כשדה קרב נטוש: על הדשא מאות רבות של פריטי לבוש, שמיכות, אריזות, אלפי מכלי משקה ריקים מקושטים בעטיפות חטיפים ובשיירי בייגל ואספלניות. הכול נאסף, רוכז ומוין בידי מאות מתנדבים, חלק מצבא של 12 אלף מתנדבים שהופעל לאורך היום. הפסולת נותבה לאפיקי המיון, ההפרדה והסילוק, וחפצי הערך נארזו, מוספרו ונשלחו למשמורת למשך שלושת השבועות שלאחר המרוץ. מה שלא נדרש - נתרם למוסדות צדקה.
גשר וראזאנו, על שתי קומותיו ושפע מסלוליו, שגויס כולו לטובת הזנקת מרוץ המרתון והזרמת האלפים הרבים אל עבר חמשת רובעי ניו-יורק, דמה יותר לנהר אדם אינסופי מאשר לגשר אגרה מהיר.
כבר בדרום רובע ברוקלין ניצבו כמה אזרחיות מסורות ובידיהן גלילים של מגבות נייר, שמהם תלשו דפים ותחבו אותם לידיהם המיוזעות של הרצים. מכאן נראה המסלול לאורך מאות מטרים כשדה כותנה בשיא הפריחה, כשהוא זרוע פתיתי נייר לבנים ומכווצים.
רק הרצים קלי הרגליים מקניה, שהיו בראש, הצליחו לעבור את תחנות השתייה ללא עצירה. האלפים שבעקבותיהם כבר נאלצו לעצור בשל ה"פקק" שיצרו קודמיהם. במרתון ניו-יורק קיים משטר מים ידידותי לסביבה: שם אין מחלקים מים בבקבוקי פלסטיק אלא בכוסות נייר רחבות שפה, שמקלות הן על השתייה והן על שפיכת המים הנותרים על הראש לצינון. את הכוס המשומשת משליך הרץ לכביש, הבא אחריו דורך עליה, וכך היא הופכת לחלק מעיסה אורגנית, שתיאסף לאחר תום המרוץ על ידי מכונות לטאטוא רחובות. הסטטיסטיקה של המרתון מלמדת כי לאורך המסלול חולקו 1,610,000 כוסות מים ועוד 309,000 כוסות משקה איזוטוני. כך חסכו המארגנים ונותני החסות הן את סכומי הפיקדון החלים על הבקבוקים והן את הטרחה שבאיסופם.
אין מילים שיתארו את החוויה המיוחדת שליוותה את הכניסה לסנטרל פארק מצפון. השמיים התכסו בינתיים בעננים כבדים, והעצים - חלקם כבר בשלכת, והאחרים מחליפים גוניהם לצהוב- חום ואדמדם. הריצה בפארק רחב הידיים משכיחה את שאון הכרך הסואן ואת העובדה שהוא ממוקם ממש לרגלי הגבוהים שבגורדי השחקים של מנהטן. עם פארק כזה, כל עיר יכולה לטפח אלפי רצי מרתון מקרב תושביה.
דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי, רץ וטריאתלט