צביקה שרף פתח את ארון הבגדים שלו, הסיט הצידה את ערימת הסוודרים משנות השמונים ושלף את חולצת האימון הלבנה של נבחרת ישראל. הוא יצא מביתו, עמד קצת בפקקים ברוקח, נכנס לאולם הספורט האולימפי בהדר יוסף וגילה את מה שהוא כבר ידע – שהוא לבד, שוב, נגד העולם.
שחקני נבחרת ישראל החליטו לשבות ולהחרים את אימון הפתיחה במדים הלאומיים. הסיבה – ויכוח צודק מול איגוד הכדורסל על גובה פוליסת הביטוח במקרה של אובדן כושר עבודה. מדובר באותו ביטוח שהיה לשחקנים בשנים הקודמות, אבל זו זכותם המלאה לדרוש לבחון שוב את נושא העסקתם.
ואולם, עם כל הכבוד למאבקם הצודק של הספורטאים, אין לשחקני הנבחרת שום זכות להעמיד את המדים הלאומיים בביזיון שכזה. הם יכולים לבחור לא להתאמן, להתאמן חלקית או לנקוט בשיטה הקלאסית של שביתה איטלקית – אבל לתת לצביקה שרף להגיע לבד לאימון הבכורה החגיגי בפוטנציה, זו כבר חוצפה.
גם מי שלא אוהב את צביקה שרף חייב להעריך את המחויבות שלו לנבחרת ישראל, אותה הוא מאמן לסירוגין מאז 1984 ובסה"כ 13 שנים. לפני כארבע שנים, כשאף אחד לא רצה לגעת בנבחרת, שרף הוקפץ כברירת מחדל לנבחרת תמורת שכר זעום של 1,600 דולר ברוטו לחודש ללא הוצאות רכב או סלולר. לצורך השוואה, שכר מאמן נבחרת הכדורגל דאז, אברם גרנט, עמד על 15 אלף דולר נטו בחודש.
נבחרת ישראל צריכה את צביקה שרף הרבה יותר ממה שהוא זקוק לה. חלק גדול מהשחקנים חייבים לו את הקריירה שלהם. פיני גרשון לא יסכים לאמן בסכומים המגוחכים שמרוויח המאמן הלאומי, כמוהו גם דיוויד בלאט שהועזב בבושת פנים מהנבחרת בגלל סעיף בירוקרטי והמשיך לזכייה באליפות אירופה עם נבחרת רוסיה. אין מאמן ראוי יותר לנבחרת מאשר צביקה שרף, לטוב ולרע, הם מתאימים זו לזה כמו כדור לרשת.
גם שרף עצמו ידע לא מעט מלחמות פוליטיות מול עסקני האיגוד (כרגע הוא נמצא בתהליך של סכסוך עבודה מול האיגוד) אבל הוא מעולם לא איחר לאימון בנבחרת, מעולם לא נתן מעצמו פחות מ-100%, מעולם לא לכלך בתקשורת על הממונים עליו, ואף פעם לא הצליח שלא לקחת ללב הפסד. מדובר כנראה בפטריוט האחרון.
מחר (ב') ב-16:00 אמור להתקיים בהדר יוסף אימון נבחרת נוסף. נכון לכרגע לא ברור אם איגוד השחקנים "ימליץ" לשחקנים להגיע. אם יש לשחקנים מעט כבוד, הם צריכים להגיע למגרש בגופיות הכחול לבן, לזנוח את הקשקושים הבירוקרטים לעסקנים, ולתת את הלב והנשמה לרס"ר הלאומי, קואוץ' שרף.