במסדרונות החטיבה התהלך לו נ' לבוש במכנסי טרנינג כחולים, נעלי ספורט מיובאות, ותיק ענק שנשא על כתפו השמאלית. הוא היה הכוכב של נבחרת הכדורסל והשמועה בבית הספר התפשטה לה. מעולם לא החלפנו מילה, אבל אינספור פעמים צפיתי בו במהלך שיעורי הספורט מכיוון הטריבונה עמוסת כיסאות הפלסטיק הכתומים.
הייתכן שאני מעריצה של נ'? תהיתי, הרי לא גררתי עצמי מעולם למשחקי הנבחרת. בפעמים היחידות שצפיתי בכדורסל עם אבי נהניתי מאוד ואף קיוויתי ש"הטובים" ינצחו, אבל לאחר השידור והפיצוחים שישבו במעמקי בטני, חזרתי לחדרי עמוס הפוסטרים של בון ג'ובי במחשבה אחת ויחידה: איך אני משיגה מאליל רוק תוצרת חוץ חתימה?
משהבנתי שמעריצה של כדורסלנים מעולם לא הייתי, אבל בהחלט אפשר לומר שהערכתי (לפרקים, במיוחד בזמן שידור משחקים או בראיונות נחמדים), משימה שבועית חדשה עמדה לנגד עיניי: לאתר מעריצות אמיתיות ולהבין מה עומד מאחורי אהדתן. מה מניע אותן להגיע למשחקים ולעודד ברגעים קשים, גם כשהגביע נראה רחוק מתמיד.
שתי טלוויזיות אפס פוסטרים
התחנה הראשונה בחיפוש אחר מעריצות הייתה חייבת לעבור דרך חברתי דפנה, הידועה בחיבתה הגדולה לכדורגלנים. רציתי להבין דרכה, מה מניע את בנות מיני להעריץ ספורטאים. "את משווה בכלל את הגוף של כדורגלן לכדורסלן?", שאגה דפנה שעינה המיומנת לכדה את ברק יצחקי בתקופה האחרונה, "הכדורסלנים מגודלים ומגושמים, נו, מדלדלים כאלה, אבל כדורגלנים הם ללא ספק מוצקים". הרהרתי בטענותיה של דפנה בדרכי למעריצות הכדורסלנים, והנחתי כי נכונו לי עוד טענות אנטומיות אינספור שיבהירו לי גוף מוצק מהו - להפתעתי פגשתי הערצה מסוג אחר.
ניצן ברגיא, סטודנטית בת 26, אוהדת את מכבי תל אביב כבר 10 שנים. מבין שלושת אחיה היא האורים והתומים בנושאי ספורט מכדורסל דרך כדוריד ועד שחייה וטניס. הערצתה למכבי תל אביב קיבלה ביטוי חזק יותר בצבא, כששאר חברותיה לחדר נתגלו כמעריצות שרופות של הקבוצה; את קירות חדרן לא קישטו פוסטרים של שחקן זה או אחר, ואחת משתי הטלוויזיות שגררו לבסיס נועדה לקלוט את הערוץ הראשון (בשחור לבן), שחלילה לא תפספסנה את משחקיה של מכבי באירופה, המשודרים בימי חמישי.
"ההערצה לא הייתה לשחקן כלשהו ספציפית, המשחק והקבוצה עניינו אותנו", מספרת ניצן, "רק מי שנמצא בתוך הדינאמיקה של המשחק וחווה את זה מבין את העוצמות. קלישאתי ככל שיישמע נכנסים לאולם ומקבלים אנרגיות".
ל' בת 23, החלה להעריץ כדורסלנים בגיל 12, "החדר שלי היה מלא פוסטרים של שחקני כדורסל מכל העולם ומכל מיני קבוצות בארץ, לא עניין אותי מי ניצח את מי ומי שייך לאן, כל עוד השחקן מצא חן בעיניי והצלחתי להשיג חתימה - הייתי מאושרת", מגחכת ל', "אני זוכרת שכתבתי מכתבי אהבה ועלתה לי מחשבה בראש לשלוח אותם לשחקנים, למזלי עצרתי ברגע הנכון". עם הזמן ל' הגיעה למשחקים של הפועל ירושלים יחד עם בן דודה והחלה להתעניין במשחק עצמו, כיום היא אוהדת של הקבוצה. "אפשר לומר שאם לא הייתי כזאת מתבגרת מתלהבת, לא היה יוצא לי להגיע למשחקים ולהבין בכלל את המשחק הזה שנקרא כדורסל".
דורית מאיה גור, ציירת קומיקס וכדורסלנית לשעבר, מגדירה עצמה אוהדת שרופה של מכבי תל אביב, "אני רואה את כל המשחקים אם בטלוויזיה או באצטדיון, ומקפידה לעודד גם כשלא הולך לקבוצה והיא לא זוכה בגביע אירופה". השנה גור השתתפה בפרויקט בו שווקו נעליי הספורט נייקי וכוכבי קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, וציירה את השחקנים כגיבורי על בלתי מנוצחים דווקא בעונה בה נחלו הפסדים רבים.
אהבת הכדורסל של גור החלה בגיל חמש כשצפתה במשחקים יחד עם משפחתה בסלון הביתי, אט אט הרצון להיות כדורסלנית התבשל בתוכה. ארבע שנים לאחר מכן השתלבה בקבוצה אליצור חולון לילדות ושיחקה עד גיל 18. בראייה לאחור היא לא נזכרת במעריצים רבים ולטענתה השחקניות לא זוכות לפסיק מהחשיפה והערצה לה זוכים השחקנים.
כשגור מסירה את נעלי הכדורסלנית ונכנסת לתפקיד המעריצה, היא מנסה להסביר ממה אהדתה מורכבת: "אני לא יכולה להגיד שאין לי הערצה נסתרת לווצ'יץ' כגבר ארופאי וסקסי, אבל הוא גם אחד מהשחקנים הטובים במכבי - זה בא יחד. גם המעריצות שמתעניינות יותר בשחקן מאשר במהלכיו לא יכולות לצפות שעה ויותר במשחק ולא להבין אותו, אני מעריכה שהן גם הופכות להיות מעורבות רגשית".
מי אמר גרופיות ולא קיבל?
מלאת הערכה והשתאות לנוכח שתי מעריצות איכותיות שהמשחק ומהלכיו מעניינים אותן יותר מה"בייבי פייס" של השחקן הכי יפה בקבוצה, משהו בתוכי אותת לי להמשיך ולחפש אחר סוג נוסף של מעריצות; אחרי הכול מניסיוני האישי, בון ג'ובי ללא ספק עשה מוסיקה טובה, אבל זוהי בלוריתו הבלונדינית והווסט מעור שתרמו לא מעט לעיצוב טעמי המוסיקלי. הפעם ירדתי מטריבונת האוהדים לכיוון המגרש ופגשתי את מ', כדורסלן בליגה הבכירה, בתקווה שיוכל לאמת את תחושתי לגבי הסוג השני של המעריצות.
"בטח, יש ויש", עונה לי מ', "יש מעריצות שבאמת באות ליהנות מכדורסל טוב וזה בדרך כלל במשחקים של קבוצות ברמות הגבוהות, אבל אין מה לעשות יש גם את הבנות שמתאהבות בשחקנים, זה עושה להן את זה. כמו שיש לזמרים ולכדורגלנים גרופיות, אז גם לכדורסלנים יש - בליגות הגבוהות כל שחקן ייתקל באחת כזו מתישהו".
מיקי ברקוביץ' הוא אחד מהשחקנים שנתקלו בכמה סוגי הערצה לאורך הקריירה שכללה לא מעט ניצחונות, "ההערצה לכדורסלנים נובעת בעיקר מהיכולת והתוצאות על המגרש וההתנהלות לאורך כל השנים", מסביר ברקוביץ'. לטעמו, בשונה מהעבר כוחה של העיתונות חזק יותר ונוסף מימד של אגרסיביות. "בכל מקרה, כיף להיות מוערך", הוא מסכם.
מ' מסכים עם ברקוביץ' ולא רואה בהערצה דבר שאמור להפריע לשחקנים, "שחקן שיגיד לך שהוא לא אוהב את כל הקטע של ההערצה הוא שקרן, זה כיף לאגו הגברי, אבל יש גבול. באותו רגע שההערצה הופכת להטרדה זה לא נעים". בתקופה בה שירת מ' בצבא והמשיך לשחק כדורסל, מעריצה התאהבה בו עד כדי אובססיה. משך ארבע שנים היא לא הפסיקה לטלפן אליו בלילות, לפקוד את דירותיו, ולעקוב אחריו בכל רחבי הארץ בהתאם לקבוצות בהן שיחק. מ' התלונן במשטרה אך ההטרדות פסקו מעצמן לאחר ארבע שנים של הערצה אובססיבית במיוחד.
גיבורי-על אנושיים
נושא המעריצות נראה מורכב מתמיד, מ' היה בין הכדורסלנים היחידים שניאותו לדסקס עימי את נושא הגרופיות אך עדיין בעילום שם. "אולי הם לא רוצים לנפנף בגרופיות כדי שלא יחשבו שהם שחצנים או תופסים תחת שהם מוערצים", מנסה מ' לחשוב יחד איתי מה פשר הרתיעה של השחקנים, "או אולי הם חוששים שייתפסו ככאלו שמשתמשים במעמד שלהם כדי להשיג בחורות".
שאול אייזנברג, יו"ר הפועל תל אביב בכדורסל ודובר נבחרת ישראל לשעבר, חושב שהכדורסלנים נרתעים לדבר על כך משום שלרובם יש חברות או נשים; יחד עם זאת הוא מצביע על סטיגמה מוטעית שקיימת בחברה למעריצות, "יש הרבה מעריצות לקבוצת הכדורסל ופחות לכדורסלנים כאנשים אלא כשחקנים", מסביר אייזנברג, "התופעה של הגרופיות היא תופעה קיימת שצריך לחיות איתה. היא מופיעה בעיקר אצל מעריצות צעירות בנות 25-20 שמתפכחות עם הזמן ונוטשות את ההתעניינות בכדורסלנים כידוענים".
בסיכומו של עניין הערצתו של אדם הבולט בכישוריו המקצועיים ובנתוניו הגופניים ידועה לנו משכבר הימים. במקרה זה בכדורסלנים עסקינן, ביניהם קיימים גם כדורסלנים זרים, בל נשכח, שזוכים לאהדה ואהבה רבה ברחבי הארץ. אין זה יהיה הוגן לבקש מאדם בשר ודם להתעלם מהערצה ולא ליהנות ממנה, יהיה הגיוני לצפות מהשחקנים לדעת מה הם הגבולות שימנעו פגיעה באיכות משחקם או במעריצה כאדם.
באשר למעריצות המפוזרות בקהל, אל תפקפקו בידיעותיהן, גם אם השחקן הוא מוקד עניינן, הן לומדות את שפת הכדורסל בדרך זו או אחרת ולעיתים רק בשביל לדבר על ליבו של השחקן בשעת אמת.