מביא אותה הפוך: ליאור אליהו בן 30
זרים שהגיעו לארץ זילזלו בו. הזריקה שלו הפכה לבדיחה בכל אירופה. אבל ליאור אליהו השתיק את כולם עם תארים בארץ ובספרד, התגבר על מכשולים ועם השנים שידרג את יכולותיו. גיל ברק על הפורוורד שרוצה לחגוג מול פולין את יום ההולדת ה-30, בקצב שלו
על המתופף האגדי של להקת פוליס, סטיוארט קופלנד, אמרו פעם שהוא לא "מתופף" אלא "מנגן על התופים". למי שהתעניין למה הכוונה, הופנו ההסברים המוסיקליים והריתמיים לעובדה שקופלנד התמחה ב"אוף ביטים" – הקשות שלא על המקצב האחיד, אלא ביניהם ולידם, קצת לפני וקצת אחרי, לפעמיים פעמיים בין לבין... בקיצור סוג של ניגון לא צפוי, מיוחד, שמאתגר את האוזן והעין, סגנון שמעטים נגנו לפניו או אחריו.
ליאור אליהו הוא כזה. מיוחד. אין עוד מלבדו וגויאבתו. זריקה כמו שלו טרם נראתה במגרשי ובאולמות הכדורסל מעולם, וספק אם תראה. הזריקות שלו כל כך מפתיעות בתזמונן, בטכניקה שלהן, בזויות שמהן הכדור יוצא מידו ביחס לגוף, ביחס לסל, ביחס ל"מה שכתוב בספר", ביחס לקצב שבו שחקן אמור לזרוק מול שחקן הגנה. הכי מוזר, הכי הפוך, הכי לא צפוי, הכי "אוף ביט".
הילד בן 30, עם טונה ניסיון של כדורסל ברמות הכי גבוהות של אירופה, שנים מול אריות היבשת שמשחקים ביורוליג ובנבחרות השונות, עם הזריקה שרחוקה מלהיות אסטטית או מרהיבה, אבל כזו שאף אחד כבר למעלה מעשור לא מצליח לעצור.
