mako
פרסומת

יש גרועים ממנו, אין גרועים כמוהו: מופע הלוזריות של מכבי תל אביב

ההרכב שהוביל למהפך מול אולימפיאקוס, חוסר הביטחון שהקרין עודד קטש והצריבה שיחוש ים מדר בימים הקרובים. דורון קרמר מסכם משחק שהצהובים ירצו לשכוח, ומהר

פורסם:
הקישור הועתק
יש הפסדים גרועים מזה שחוותה אתמול מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס בלימסול, אבל אין הפסד גרוע כזה. מה גרוע? מזעזע. במשך שלושה רבעים מכבי ת״א התחזתה לקבוצת יורוליג, שיחקה כמו קבוצת יורוקאפ ונראתה כמו קבוצת BCL, ואז, אחרי שנדמה היה שהפסידה את המשחק מהרגע שהתחיל ועד לסיום הרבע השלישי, גילתה שהיא בעצם ניצחה אותו, עד שנותרו 1.6 שניות לסיום הזמן החוקי. ואז חטפה הארכה ביזארית, שבה שוב ניצחה את המשחק לקראת סופו, רק כדי להפסיד אותו מחדש.

מכבי הייתה קרובה לניצחון על אלופת אירופה במרחק חיבוק אחד של הכדור של ים מדר, במרחק שתי ידיים דביקות יותר של בונזי קולסון, במרחק שומר אחד על קו הבסיס שהיה מפריע להוצאת החוץ ולשלשה המטורללת של וזנקוב מחצי מגרש, ובמרחק ריבאונד הגנה אחד בסיום ההארכה, שאליו קפצו שלושה שחקנים צהובים, ובסופו של דבר הסתיים בשלשה של פורנייה. ב־45 דקות העבירה מכבי תל אביב את אוהדיה רכבת הרים רגשית של תסכול, ייאוש, התרוממות רוח, תקווה, פסימיות, אופטימיות, הירואיות ולוזריות. בעיקר לוזריות.
נפיחה מוחית או חוסר מודעות? מדר מאוכזב (Costa Kiprianou האתר הרשמי
נפיחה מוחית או חוסר מודעות? מדר מאוכזב (Costa Kiprianou האתר הרשמי מכבי תל אביב) | צילום: ספורט 5

ים של דמעות

 


אין אחד שלא שואל את עצמו הבוקר: למה מדר זרק את הכדור כשנותרו שלוש שניות לסיום המשחק וקבוצתו מובילה בשלוש הפרש? על מה הוא חשב? למה לא חיבק אותו, נישק אותו, כדרר אותו, ליטף אותו, סחט עבירה או סתם העביר את הזמן? רק ים מדר יכול לענות על כך.



יכול להיות שזו הייתה נפיחה מוחית, חוסר מודעות להשלכות של הפעולה, נתק קוגניטיבי בין המעשה לבין הפוטנציאל ההרסני שלו. אבל ההסבר ההגיוני היחיד הוא שהוא חשב שאם הכדור ישהה שנייה באוויר, יפגע בטבעת, יישאר עוד קצת באוויר, ועד שייאסף הריבאונד ותיזרק זריקת ייאוש לסל בצד השני, הזמן יעבור ומכבי תנצח.

פרסומת


אלא שהזריקה של מדר הייתה איירבול ולא פגעה בטבעת. אולימפיאקוס קיבלה גלגל הצלה, וזריקת הייאוש הפכה לעוד פרק במיתולוגיה שנקראת סשה וזנקוב.



כל אירופה לא מצליחה לעצור את סשה וזנקוב, אבל לפחות חלקים ממנה מנסים. לא מכבי תל אביב. וזנקוב קלע 6 מ־9 לשתיים, עם הפנים ועם הגב לסל, ו־6 מ־10 לשלוש.



מי הפסיכי שבא ממנו לעזרה? הוא סחט חמש עבירות, זרק שמונה זריקות עונשין (קלע שבע) וסיים עם מדד מפלצתי של 41. מה מכבי עשתה כדי להצר את צעדיו? כמעט כלום. שמירה כפולה עצלה באחד הפוזשנים שלו בלואו פוסט, ניסיון למנוע ממנו לקבל את הכדור שלא צלח, וזהו. 



יחד עם השליטה האבסולוטית של פורנייה בקצב המשחק, והיכולת שלו ליצור לעצמו מצבי קליעה ולייצר הזדמנויות לקלעים שחיכו למסירות שלו, הפכה אולימפיאקוס במשך שלושה רבעים לבלתי מושגת עבור מכבי.



בניגוד למכבי, היוונים הגיעו עם רעיונות הגנתיים ראויים. למשל, לצאת לשמירה כפולה בפיק אנד רול, לגרום לוואלאס לקבל החלטות תוך כדי כדרור ולמנוע חילוף שישאיר את וזנקוב מול רגליים זריזות. התגובות ההגנתיות הללו גם הצילו את אולימפיאקוס בהארכה וגרמו לאיבודים קריטיים של הצהובים.


 


אז מה קרה ברבע הרביעי? אולימפיאקוס הרגישה נוח מדי והפסיקה לשחק. מכבי התחילה לשחק כאילו אולימפיאקוס מאיימת על האליפות בישראל, וקטש הבין שקרב בין צבאות סדירים ייגמר במפלה, ולכן הוא צריך לוחמת גרילה.



הוא העלה הרכב של הכול או כלום. השלשות של קלארק ווואלאס התחילו להיכנס, מכבי סוף סוף לחצה את מובילי הכדור, חטפה כדורים, ובייקוט וסורקין הרגו את היוונים בריבאונד ההתקפה. מכבי השתלטה על העסק עם תשוקה ואנרגיה.

פרסומת

 


עמדת ניצחון היא לא ניצחון

 


אז אפשר לדבר על שלושה רבעים ועוד רבע אחד של מצ`אפים, פתרונות הגנתיים ופואנטות התקפיות שהפכו משחק גמור לדרמה מטורפת. אפשר להאכיל עכברי כדורסל בנתונים ובסטטיסטיקות. אפשר לומר שהשילוב של וואלאס וקלארק, בסגנון משחק שמבוסס על ריצה וקליעה, מתאים יותר לאופי וליכולות של השחקנים האלה.



אפשר להסביר שהשימוש בבייקוט לצד סורקין או תייס מעניק למכבי גודל שמשפיע באופן אקוטי על ריבאונד ההתקפה שלה ומספק לה חמצן ונקודות קלות. אפשר לומר שהורד, בריסט וקולסון הם משלימים מושלמים להרכב הזה. ואם במכבי מחפשים אופטימיות מהמשחק הזה, הם ימצאו אותה בהרכב הזה ובקאמבק שהעניק להם עמדת ניצחון.



גם קמאר בולדווין הראה ניצוצות של שחקן שיכול להשתלב בסוג כזה של משחק. אם קטש ייתן לסוסים האלה לרוץ, בעיקר מול יריבה מחושבת ואוטומטית כמו אולימפיאקוס, אפשר יהיה לנטרל חלק מהחיסרון האיכותי שמכבי סובלת ממנו מול קבוצות עמוקות. לא שזה יציל את העונה הנוכחית.

פרסומת


הגורם המעניין באמת במשחק הזה, ובספורט בכלל, הוא הגורם האנושי וקבלת ההחלטות שלו. ההתנהגות האנושית היא שמכריעה משחקים. עם שחקנים שסוגרים את המשחק בפעולה הנכונה. ששומרים על צלילות מחשבתית. שעושים את הדבר הנכון בזמן הנכון. האנשים האלה, עם הפעולות הללו, היו אמורים להיות הבוקר קלארק, וואלאס ובייקוט. במקום זאת, הם וזנקוב, פורנייה וג`וזף.



וים מדר, שהפך לגיבור הטראגי של המשחק הזה, ויתהפך בלילות הקרובים על יצועו מצד לצד וישאל את עצמו למה הוא זרק את הכדור. והצריבה בחזה תכאב. אבל הוא יתאושש. זה מדר שהעניק את הברך שלו להפועל ת״א ולנבחרת ישראל, את הגב ואת האף שלו למכבי ת״א. וגם לב. תמיד לב. גם אם הוא כואב הבוקר.

חוצנים
ואכן, הגורם האנושי, והגורם האימוני, כלומר עודד קטש, היו קריטיים גם בהוצאות חוץ. למרות שנדמה שמדובר בפעולה בסיסית ופשוטה, הוצאת חוץ הופכת לעניין טריקי עבור התקפה שצריכה להוציא את הכדור במשחק צמוד.

ההגנה מכינה מלכודות, החסימות לא תמיד עובדות, הזוויות לא תמיד פנויות, והידיים, יעיד על כך בונזי קולסון, לא תמיד בטוחות מספיק כדי לתפוס את הכדור. מכבי איבדה כדורים קריטיים בהוצאות חוץ במשחקים קודמים, והפחד בא לגבות את התשלום שלו ממי שממשיך לפחד.

נדמה שהבעיה הראשונה התחילה בחוסר הביטחון שקטש שידר בפסק הזמן שלפני הוצאת החוץ. הוא דיבר על "לשחק כדי לנצח" וגם על "לשחק בביטחון". מדובר בקלישאות כל כך מובנות מאליהן, שהשחקנים שומעים אותן הם עלולים לחשוב: למה המאמן אומר לנו את זה? הוא חושב שאנחנו עלולים להפסיד? שאנחנו חסרי ביטחון? תנסו לא לחשוב על חתול ירוק ותראו שזה כל מה שאתם חושבים עליו. וכך הנבואה מגשימה את עצמה.

פסק הזמן נזל לקטש מבין הידיים. הוא לא הספיק לסמן את התרגיל במלואו ולהסביר בדיוק מה הוא רוצה. זה קרה בעיקר כשהכניס את קמאר בולדווין למגרש: בזמן שהשחקנים כבר עלו לפרקט, קטש עוד ניסה להסביר לו על הלוח מה הוא רוצה ממנו.

בולדווין הנהן כמו תלמיד שלא הבין כלום ממה שהמורה הסביר, אבל לא נעים לו להודות בזה. אבל נדמה שהטעות הקריטית של קטש הייתה דווקא ההחלטה לתת לג`ימי קלארק להוציא את הכדור במקום לקבל אותו. 

וואלאס רץ לפינה והכדור לא הגיע אליו. מדר היה רחוק מהכדור. בולדווין היה אמור לתת חסימה גבית לקולסון, אבל לא יצר מגע. קולסון הסתובב וניסה להגיע לכדור, וזה, מזל שטן, ברח לו. בפוזשן האחרון של אולימפיאקוס מצא את עצמו קורי ג`וזף מול בייקוט.

כשבייקוט נכנס ללא צורך אמיתי לצבע כדי לעזור מול החדירה של פורנייה, ג`וזף השלים את שרשרת הטעויות של מדר, קטש ובייקוט והפך אותן להפסד אכזרי.

מכבי באדום
פעם אמרו שאסור להוביל על מכבי תל אביב עד הרבע האחרון, כדי לא להעיר אותה, ואז לעקוץ אותה בשלב שבו היא כבר לא יכולה לחזור. מכבי תל אביב עשתה את זה לאולימפיאקוס כמעט בצורה מושלמת. וכמעט זה ההבדל בין עמדת ניצחון לניצחון.