רוח התקופה: מכבי תל אביב חיה עם הפסדים בכבוד?
הצהובים נתנו שלושה רבעים טובים, סחטו מפנאתינייקוס את מקסימום הכשרון שלה אבל נכנעו לריבאונד ההתקפה, להרכב של עתמאן ברבע הרביעי ולרוחות של האואקה. הטור של קרמר
פורסם:
על ההתקפה
על הריבאונד
על ההצגה
אבל מה שבאמת חיסל את סיכוייה של מכבי, לא היה באמת תלוי במכבי. אלא היה זה ההרכב שארגין עתמאן (הבלתי נסבל) שלח לזירה ברבע הרביעי, שכלל שלישיית גארדים יוצרים שאין שום הרכב צהוב שיכול להתמודד מולם הגנתית. עתמאן (הבלתי נסבל) העמיד את מכבי בפני האקספולסיביות, הכשרון והיצירה של קנדריק נאן, טי ג׳יי שורטס וקוסטאס סלוקאס. כשהם יחד על המגרש, ולידם יש את אוסמן המופלא שמשחק עם הילדים הגדולים בהנד אוף ועל הדרך גם העלים את לוני ווקר, מכבי הופכת לסטטיסטית בהצגה.
תוסיפו אליהם גבוה שנותן ביטחון למסור לו כמו יורטסבן, שהיה בלתי עציר בצבע ותקבלו רבע אחרון של 31:19 ירוק. בתחילת הרבע הזה קטש עלה עם דאוטין ג׳וניור, קלארק, ריימן, ליף וסנטוס. כשדאוטין מנהל את המשחק לא קורה שום דבר טוב וקבוצתי מבחינת מכבי ת״א, רק כדררת חסרת כיוון ונטולת פואנטה. שווה להתעכב רגע על דאוטין. הוא הוכיח שהוא יכול להיות שחקן של גאולה. אבל נדמה שקטש חייב לצוות לידו מבוגר אחראי שיוביל את הכדור, יסדר את ההתקפה, ויפעיל אותו. ואולי ראוי שהוא יקבל את היחס ההתקפי שלוני ווקר מקבל מבחינה העבודה הקבוצתית עבורו, כדי לעזור לו לחשוב פחות ולשחק יותר כדורסל של אינסטיקנטים ללא הצורך לארגן את ההתקפה. כי הוא לא טוב בזה. וכשאתה מחפש גאולה מדאוטין אתה יודע שאתה נכנס לתחום המטאפיזי של רולטות או אמונה בכשפים. ואחרי דאוטין, באותו רבע רביעי, עלה ווקר לנהל את משחק ההתקפה הצהוב, אבל הוא נתקל באגרסיביות של צ׳די אוסמן.
הצורך בתמיר בלאט היה בולט. בלאט ניצח למכבי ת״א את הדרבי, קלע את סל הניצחון מול מדריד. הוא מגלה יותר אחריות בבחירת הזריקות שלו לאחרונה. הוא עם ממוצע של 6 אסיסטים למשחק. והוא הילד האהוב על קטש. אבל הוא נשכח קצת. וכשהוא חזר במינוס שמונה, המומנטום היה ירוק, הים היה סוער, מכבי טולטלה והאואקה געשה. זה כבר היה מאוחר מדיי גם עבור בלאט. הרכבת של ההפתעה ברחה מהתחנה וזו של ההפסדים בכבוד נכנסה אליה. מכבי נכנעה לאחר שסחטה מפאו את מקסימום הכישרון הנוכחי שלה. היא נכנעה לשכל של סלוקאס, לכשרון של נאן ושורטס, לוורסטיליות של אוסמאן, לסייז של יורטסבן, לניסיון של עתמאן (הבלתי נסבל), ולרוחות של האואקה.
הביתה
האואקה אתמול היה געגוע אחד גדול ליד אליהו. הרעש, האווירה, השירים, סיר הלחץ שהוא יוצר על היריבה, על השופטים, על האוויר בחלל האולם. האווירה הזו היא כמו רגל שלוחצת על דוושת הגז, נותנת רוח בגבם של השחקנים. רוח שלפעמים יוצרת את המומנטום המקומי ולפעמים מעצימה אותו. וזה כל כך חסר למכבי ת״א, להפועל ת״א ולהפועל ירושלים. כי להיות ישראלי זה אומר להיות סתגלן למצבים קיצוניים ומשתנים. ולהיות אוהד ספורט ישראלי אומר להיות סתגלן מהכורסה.
נדמה שהתרגלנו שהקבוצות הישראליות לא משחקות בבית. ואנחנו לא עושים להן הנחות. ומצביעים אל עבר הפועל ת״א כדוגמא להצלחה ללא תירוצים. וגם אם זה נכון, השירה והאווירה אתמול באואקה עשתה קצת כבד בלב. וגעגוע לפרצופים חיוורים של אורחים מפוחדים שרק רוצים לסיים את המשחק ולברוח לנתב״ג. כי מגיע לקבוצות הישראליות להנות מקצת שריקות בוז ליריבה שלהם. מגיע להם תחושת יחד קולקטיבית. ורעש מחריש אוזניים, והצגת שחקנים מחשמלת. ובית. הוא לא חייב להיות עם רעפים אדומים, גדר לבנה, וריח של תבשיל. הוא יכול להיות רועש, גועש ומחבק. כמו שאוהדים שרים בציניות אל עבר אוהדי היריבה כשהמשחק הוכרע: ״יאללה…הביתה…״, אז אחרי שנתיים, גם לישראל מגיע לחזור הביתה. אז יאללה.
אבל מה שבאמת חיסל את סיכוייה של מכבי, לא היה באמת תלוי במכבי. אלא היה זה ההרכב שארגין עתמאן (הבלתי נסבל) שלח לזירה ברבע הרביעי, שכלל שלישיית גארדים יוצרים שאין שום הרכב צהוב שיכול להתמודד מולם הגנתית. עתמאן (הבלתי נסבל) העמיד את מכבי בפני האקספולסיביות, הכשרון והיצירה של קנדריק נאן, טי ג׳יי שורטס וקוסטאס סלוקאס. כשהם יחד על המגרש, ולידם יש את אוסמן המופלא שמשחק עם הילדים הגדולים בהנד אוף ועל הדרך גם העלים את לוני ווקר, מכבי הופכת לסטטיסטית בהצגה.
תוסיפו אליהם גבוה שנותן ביטחון למסור לו כמו יורטסבן, שהיה בלתי עציר בצבע ותקבלו רבע אחרון של 31:19 ירוק. בתחילת הרבע הזה קטש עלה עם דאוטין ג׳וניור, קלארק, ריימן, ליף וסנטוס. כשדאוטין מנהל את המשחק לא קורה שום דבר טוב וקבוצתי מבחינת מכבי ת״א, רק כדררת חסרת כיוון ונטולת פואנטה. שווה להתעכב רגע על דאוטין. הוא הוכיח שהוא יכול להיות שחקן של גאולה. אבל נדמה שקטש חייב לצוות לידו מבוגר אחראי שיוביל את הכדור, יסדר את ההתקפה, ויפעיל אותו. ואולי ראוי שהוא יקבל את היחס ההתקפי שלוני ווקר מקבל מבחינה העבודה הקבוצתית עבורו, כדי לעזור לו לחשוב פחות ולשחק יותר כדורסל של אינסטיקנטים ללא הצורך לארגן את ההתקפה. כי הוא לא טוב בזה. וכשאתה מחפש גאולה מדאוטין אתה יודע שאתה נכנס לתחום המטאפיזי של רולטות או אמונה בכשפים. ואחרי דאוטין, באותו רבע רביעי, עלה ווקר לנהל את משחק ההתקפה הצהוב, אבל הוא נתקל באגרסיביות של צ׳די אוסמן.
הצורך בתמיר בלאט היה בולט. בלאט ניצח למכבי ת״א את הדרבי, קלע את סל הניצחון מול מדריד. הוא מגלה יותר אחריות בבחירת הזריקות שלו לאחרונה. הוא עם ממוצע של 6 אסיסטים למשחק. והוא הילד האהוב על קטש. אבל הוא נשכח קצת. וכשהוא חזר במינוס שמונה, המומנטום היה ירוק, הים היה סוער, מכבי טולטלה והאואקה געשה. זה כבר היה מאוחר מדיי גם עבור בלאט. הרכבת של ההפתעה ברחה מהתחנה וזו של ההפסדים בכבוד נכנסה אליה. מכבי נכנעה לאחר שסחטה מפאו את מקסימום הכישרון הנוכחי שלה. היא נכנעה לשכל של סלוקאס, לכשרון של נאן ושורטס, לוורסטיליות של אוסמאן, לסייז של יורטסבן, לניסיון של עתמאן (הבלתי נסבל), ולרוחות של האואקה.
הביתה
האואקה אתמול היה געגוע אחד גדול ליד אליהו. הרעש, האווירה, השירים, סיר הלחץ שהוא יוצר על היריבה, על השופטים, על האוויר בחלל האולם. האווירה הזו היא כמו רגל שלוחצת על דוושת הגז, נותנת רוח בגבם של השחקנים. רוח שלפעמים יוצרת את המומנטום המקומי ולפעמים מעצימה אותו. וזה כל כך חסר למכבי ת״א, להפועל ת״א ולהפועל ירושלים. כי להיות ישראלי זה אומר להיות סתגלן למצבים קיצוניים ומשתנים. ולהיות אוהד ספורט ישראלי אומר להיות סתגלן מהכורסה.
נדמה שהתרגלנו שהקבוצות הישראליות לא משחקות בבית. ואנחנו לא עושים להן הנחות. ומצביעים אל עבר הפועל ת״א כדוגמא להצלחה ללא תירוצים. וגם אם זה נכון, השירה והאווירה אתמול באואקה עשתה קצת כבד בלב. וגעגוע לפרצופים חיוורים של אורחים מפוחדים שרק רוצים לסיים את המשחק ולברוח לנתב״ג. כי מגיע לקבוצות הישראליות להנות מקצת שריקות בוז ליריבה שלהם. מגיע להם תחושת יחד קולקטיבית. ורעש מחריש אוזניים, והצגת שחקנים מחשמלת. ובית. הוא לא חייב להיות עם רעפים אדומים, גדר לבנה, וריח של תבשיל. הוא יכול להיות רועש, גועש ומחבק. כמו שאוהדים שרים בציניות אל עבר אוהדי היריבה כשהמשחק הוכרע: ״יאללה…הביתה…״, אז אחרי שנתיים, גם לישראל מגיע לחזור הביתה. אז יאללה.
מצאתם טעות לשון?