ניצחון על הפוליטיקה: כך חזר היורוליג לארץ

את המאמר הזה נפתח בהנחת יסוד: ספורט הוא החיים. בניגוד לתפיסה החיצונית המקובלת שלפיה ספורט הוא משהו שמתנהל במקביל לחיים, מה שאוהדי ספורט (מכל הסוגים) יודעים שהוא חלק בלתי נפרד מהם - לטוב ולרע. הקבוצה שאנחנו אוהבים היא משהו שמשפיע על החיים שלנו (לפעמים הרבה יותר מדי), מגדיר אותנו, נותן לנו תחושת שייכות שכיום קשה למצוא (לפחות בחיים החילוניים), וכן - נותן לנו גם את הכוח והרוח להמשיך קדימה, מול המכשולים שהחיים מציבים.

ואם הספורט הוא אכן החיים, הרי שביום שלישי, בהיכל הטוטו בחולון, החיים חזרו. הפועל ירושלים אמנם לא אירחה בבית האמיתי שלה, אבל סוף סוף היא פגשה את הקהל שלה במשחק אירופאי. זו היתה כמו דרישת שלום רחוקה מהמציאות שאחרי שנתיים ארוכות - חשבנו שכבר לא תחזור. מציאות סבירה, הגיונית, כזו שבה קבוצה ישראלית מארחת בישראל. הטירוף והעיוות שבו קבוצה מארחת מחוץ למדינה שלה, הסתדר. הסדר שב על כנו.

ושלא תטעו, מדובר בעיוות - הן מנטלית (קבוצה לא יכולה לשחק בלי הקהל שלה, משהו שהוכיח פעם אחר פעם), הן הישגית (קצרה היריעה מלתאר את כל ההישגים הספורטיביים שהיו, כנראה, קורים אם המשחקים היו נערכים ביד אליהו/סמי עופר/טדי/טרנר, ולא בבלגרד/סופיה/באצ`קה/טופולה) ומעל הכל תדמיתית - משחקים מול אצטדיונים ריקים הם אסון לליגה שמנסה לשווק את עצמה.

ההחלטה לקיים את המשחקים מחוץ לישראל היא אנומליה, שאולי היתה הכרחית בחודשים הראשונים (כאשר היה ממש ירי לעבר ישראל, וגם משחקים בארץ נערכו בדלתיים סגורות), פלוס המלחמה עם איראן (מדהים שעברנו בחיים את הדבר הזה), אבל בכל יתר הזמן זעקה החוצה בחוסר היגיון מובהק. הורדנו את הראש כי ככה זה, וזה סדר הכוחות, תוך הנחה מובלעת מזה ש"העולם כולו נגדנו" - אבל כל פעם שצפית במשחק של מכבי תל אביב בבלגרד באולם הריק, עמוק בפנים היה קשה להבין איך דבר כזה ממשיך לקרות.