בגודל טבעי: הערב הקשה של הפועל ת"א

שונה אבל דומה
אבל הפועל ת״א לא יכולה להשתמש בתירוץ של ״אחד הימים האלה״ אם מסתכלים על המשחק בקונטקסט של ההפסדים לאולימפיאקוס ופנרבחצ׳ה. אם הפועל ת״א חפצת פיינל פור, יש סיכוי לא רע שהיא תצטרך לעבור בסדרת פלייאוף קבוצה מסדר הגודל הזה. אולי עם ביתיות, אולי בלי. אולי עם לקחים שהופקו, אולי בלי. אבל כרגע היא מוצאת את עצמה קורסת מול אגרסיביות, מרכינה ראש בפני ניסיון, ונכנעת לכישרון קרוב אליה ברמתו. 

ההפסד אתמול היה טיפה שונה מההפסדים לאולימפיאקוס ופנרבחצ׳ה, נדמה שריאל פחות חדה ואיכותית כרגע, אבל הוא היה דומה בקונטקסט של התמודדות מול מסורת יורוליג ותיקה שמשלבת ניסיון, כשרון, קילומטראז׳ על הקווים, ואנשים כמו הזוניה וקמפאצו שהפכו למומחים במציאת דרכים לנצח משחקים. הפועל ת״א יכולה להיות רומנטית כמו חלק מהקהל שלה ולהתנחם באיסוף של חוויות, זכרונות, אולי בעונה שתהיה חד פעמית, אולי רב פעמית. רק היה חסר שהפועל תנצח 78-77 כדי להשלים את הסיבוב האכזרי על מה שעוברים אוהדי מכבי השנה. 

אבל ההשקעה הכספית והשאיפות של הבעלים הם כל דבר מלבד רומנטיות. הם דורשים תוצאות, ועכשיו. אבל גם במרדף אחרי שורות תחתונות צריך לזכור שמפגש מול ריאל מדריד הוא תמיד נקודת ציון. מהניצחון הראשון של מכבי ת״א של צביקה שרף במדריד ב-1987, דרך הניצחון הראשון של אליצור נתניה (של צביקה שרף!) על ריאל בגביע קוראץ׳ בשנת 1988, ועד לניצחון של מכבי ת״א עליהם בגמר הפיינל פור במילנו 2014 של דייויד בלאט. 

אולי הניצחון הראשון של הפועל ת״א על ריאל מחכה לסיטואציה מעניינת יותר, משמעותית יותר. ואולי, כמו בהפועל, הכל חייב להיות קצת יותר דרמטי.

מלא אפסים
היורוליג היא ליגה תחרותית וקשה. צריך לנצח בה. אבל מי שרוצה לחוש גם גוון ישראלי בליגה הזו, לא יקבל את זה בהפועל הנוכחית. הנה תמונה מלאה באפסים שמסכמת את הכל: