הגיעה לפאנץ': כך מכבי תל אביב ניצחה את באיירן

אחד מהדברים שמאפיינים את משחקיה האחרונים של מכבי תל אביב הוא האנחה שמגיעה בשלב ההסברים. כלומר, אתם יודעים, יופי של נצחון, אבל, אהההה. אההה, מה זאת ההגנה הזאת ואהההה, לא משהו היריבה הזאת ואההה, לא יודע אם זה מחזיק וכו וגו ודו. גם אתמול, לאחר נצחון הבית הכי לא ביתי שיש מול באיירן מינכן, יכול מי שמעוניין בכך לתת איזו אנחה קלה עד כבדה, לשיקול דעתו ובכיף שלו. אבל לא באמת חייב.

אבל אההה, מכבי תל אביב רשמה אתמול נצחון מספר 4 מתוך שישה משחקים. שרק אחד מהם שוחק ביד אליהו הישן. שרק אחד מהם שוחק עם ווייד בולדווין הרביעי. ומכבי תל אביב עושה כמה דברים ממש טוב, שבהם נשתדל לגעת ממש עוד מעט. ואולי, יותר מכל, מצליחה זאת הפעם השלישית העונה להרים הילוך כשצריך ולסגור עניין. לנצל טעויות של היריבה. לייצר טעויות של היריבה. למצוא רגעי קסם של שחקניה בכלל ושל לורנזו בראון בפרט ברגעים שעושים הבדל, שמבדילים בין דכדוך לבין חיוך.

כדורסל הוא משחק פשוט. משחקים כמה שצריך ובסוף אחת מנצחת. ונכון, יש לא מעט ליקויים ונקודות למחשבה אצל מאמני ושחקני הקבוצה שבצהוב, אבל ממשחק למשחק יש גם יותר ממה להתרשם. מהיכולת, מהפוטנציאל, מהעומק. מהנצחונות. וכשהסימנים והנצחונות מתגברים, אפשר אולי גם לוותר על (לפחות חלק מ) האנחות.

דיברנו כאן, לאחר הנצחון על מילאנו של מסינה, על דברים שמתגבשים לכדי ה-DNA של מכבי תל אביב העונה. האתלטיות, ההרכבים וכן הלאה. אם נפשט את זה קצת, אפשר לעשות זום אאוט מסוים ולדבר על מאפיין אחר, פשוט יותר וחשוב יותר. מכבי תל אביב קולעת. הרבה. כמה הרבה? מעל 86 נקודות למשחק, מה ששם אותה במקום השני בליגה השניה בטיבה. וכן, היה לה משחק אימים בוולנסיה מהבחינה ההתקפית, ואפשר בקטגוריה הזאת לשים את הטרחה במונאקו. אבל גם מול פרטיזן, גם מול פאו, גם מול מילאנו ובטח שאמש מול באיירן, מרגיש שהצהובים מגיעים לאזור החיוג של 90 נקודות בקלות כמעט בלי מאמץ. גם מבלי להזדקק לימי קליעה יוצאי דופן. מבלי להזדקק לבולדווין יוצא דופן.

ואם נרצה לנתח איך ולמה, אפשר להתחיל מהקצב. הכי קל לדבר על קצב כשיש קבוצה שמצליחה להגיע לנקודות קלות, ברמת הקרש סל, ביתרון מספרי ובהתקפה מתפרצת. מכבי תל אביב עושה גם את זה. אבל לא פחות חשוב ומרשים, בעיני, הוא דווקא התקפות המעבר. או אם נדייק ונחדד, החלקים הראשונים בתוך ההתקפות. המהירות איתה מגיעים אל הפאנצ'ים של התרגיל. האינטנסיביות הזאת שכופה על ההגנה שמנגד להישאר חדה ועירנית כבר מההתחלה. ואז, גם כשרמת הביצוע איננה מושלמת וגם אם אחוזי הקליעה לא תמיד מתיישרים, עדיין יש מוד של התקפה כל הזמן. של איום כל הזמן. של יכולת להעניש כל הזמן, כולל ובמיוחד בשניות הראשונות של כל התקפה.

הוא שם, כל הזמן. הוא דרוך, כל הזמן. הוא עט על הכדור, לפעמים גם כשלא צריך, כל הזמן. הוא אחד מהאהובים עלי כשאני מכין לכם גיפים. כי כל מה שצריך לעשות עם קולסון הוא לא לשכוח להביט בו, כל הזמן. אם מפספסים לרגע, זהו לרוב רגע אחד יותר מדי.

למשל כאן. שימו לב לקולסון, שנשמר על ידי וויילר באב. הוא מבקש כדור. הוא נע לכיוון הצבע. הוא מבקש כדור שוב. ואחרי ריבאונד ההתקפה, חותך ומבקש שוב. ויוצא החוצה ומבקש שוב. ותוך כדי הזריקה של ווב מהפינה, נע שוב ולוקח איתו את וויילר באב פנימה בדרך לריבאונד התקפה. ולוקח. ומזהה את פרנסיסקו הקטן על גבו. וקולע מעליו. לא עוצר לרגע. לא נח לרגע.

כידוע, התזזיתיות הזאת יכולה להיות בעייתית אל מול הדרישה של קטש לדיוק. מול הציפייה של קטש שהשחקנים יעמדו וינועו נכון ורק כשצריך. וגם את זה כבר יודע קולסון לבצע נהדר. למשל כאן. באיירן מערבבת טיפה הגנתית בתחילת המהלך, אבל בסוף מתייצבת אל מול הפיק אנד רול של לורנזו בראון כשהיא מרגישה מוכנה לצופף ולעזור אל מול הגלגול פנימה של ניבו. אז הנה פרנסיסקו עומד מעל קו המסירה של קולסון, כולו מרוכז וצופה במה שקורה מלפניו (ולא מאחוריו). שזאת בעיה, כמובן, כשיש קולסון מאחוריך. אחלה קולסון, כבר אמרנו?

שתי נקודות לסיום
1. קטש –אחרי שכתבנו את כל זה ודיברנו גם על הרוטציה העמוקה, יש לפעמים דברים בניהול המשחק של קטש שמרגישים הרפתקניים מדי. כשזה עובד זה עובד ואין טענות, אבל הרגיש אתמול, ולא בפעם הראשונה, שקטש מתפרע. הולך מוקדם מדי לחמישיית מחליפים. הולך לחמישיות משונות בשלבים משמעותיים (כולל החמישיה הבעייתית של תחילת הרבע הרביעי בדמות דיברתולומיאו, בלאט, בולדווין, ריברו וסורקין) ומסתכן מדי. אתמול זה עבד. בוא נראה מה יהיה מחר.

2. רומן – טרם תחילת העונה טענתי וחשבתי שמה שעשוי להכריע את גורל עונת המשחקים 23/24 יהיה רומן סורקין, כלומר אם סורקין יהפוך לשחקן טאפ יורוליג אם לאו. ו-וואלה, כרגע הוא נראה הכי רחוק מזה מחד, בעוד הקבוצה שלו מטפסת במעלה הטבלה מאידך. נמשיך לעקוב בעניין.