הדבר הכי חשוב בכדורסל: הבעיות של מכבי ת"א
למכבי תל אביב יש הרבה סיבות לדאגה ולא רק בגלל הלו"ז הקרוב והקשוח. על קטש שלא סייע למומנטום, על בעיות האמון בינו לבין הסגל שלו, השימוש בדרון היליארד, ההגנה הקטסטרופלית בכלל ולורנזו בראון העייף בפרט. האוזמן מנתח הפסד יורוליג שלישי ברציפות, מדבר על תהליך הביות של ים מדר ועל האקסים נאנלי ולסור
סיבה לדאגה (בנובמבר)
את שני הטורים הקודמים התחלנו עם אותה כותרת משנה, קרי רפרנס לשורה מוכרת מסדרת הטלוויזיה משחקי הכס. פעם עם סימן שאלה, פעם עם סימן קריאה. השבוע נפגשתי עם אנשים יקרים בבאר שבע, שאמרו לי שכואב להם לקרוא טורים שלי לאחר הפסדים של מכבי תל אביב. ולכן, לפחות הפעם, החלטתי לוותר על WINTER IS COMING. או שלא.
מכבי תל אביב ידעה היטב, לאחר שמונה ימים של פגרה, שהחל מה-18.11.22 היא נכנסת לרצף רצחני של משחקים, החל מבלגרד אתמול (שישי) וכלה בבלגרד בחמישי הקרוב, כאשר בין טיסה לסרביה לבין טיסה לסרביה יש דרבי ויש אולימפיאקוס. והיא ידעה, והמאמן שלה יודע, שרצף רע יכול להפוך את שבעת הימים הללו לכאלו שמייצרים להבה. עכשיו, אחרי שסומן איקס אדום על הראשון בסדרה בת ארבעת המשחקים, אפשר להכריז רשמית שיש לצהובים סיבה גדולה לדאגה. ושאין להם יותר מדי זמן לחשוב על למה ואיך מתקנים.
מומנטום
בשוך ארועי בלגרד, עת התראיין קואץ' קטש וניתח היטב ובכנות (כהרגלו) את שארע בכלל, הוא התייחס בפרט לסוגיית המומנטום. קטש הסביר, פחות או יותר, שמכבי לא הצליחה לרכב על גלי המומנטום ברגעיה הטובים במחצית הראשונה, ולא הצליחה לבלום את התנופה המקומית כאשר נכנסו שחקני המארחת לטרוף במהלך המחצית השניה. מומנטום, מטבע הדברים, הוא הדבר הכי חשוב בכדורסל (ולא רק).
הוא זה שמנצח משחקים. הוא זה שזוכה בתארים. כלומר, קבוצה שתגיע רחוק היא גם זאת שתצליח לייצר לעצמה מומנטום ברגעים החשובים. הבעיה היא, כמובן, שקשה לדעת מתי כל הטוב הזה קורה וכיצד מסייעים לכל הטוב הזה להיווצר. אבל אם נעזוב לרגע את ענייני הקארמה ואם נבחר שלא להתעסק כרגע בדברים ערטילאיים, מוטב שננסה לדוש ולחפור בהחלטות קטנות שאולי אולי עושות הבדל.
למכבי תל אביב של העונה, לפחות על הנייר, סגל ארוך ועמוק. כרגע אוחזת היא ברוסטר בן 9 זרים פלאס לא מעט ישראלים שמכירים ויודעים יורוליג, או לפחות מכירים ויודעים איך להיות מקומיים בולטים בנבחרת ובליגה. שלושה מהם, כמובן, לא מתלבשים במשחקי הליגה השנייה בטיבה בעולם, אבל שלושה כן. ואם כך, די קשה לסנגר על ההחלטה של המאמן ללכת (שוב) על רוטציה קצרה, בת 7 שחקנים בלבד. ודי קשה להתעלם מכך שקטש, ולא בפעם הראשונה השנה, מתראיין בסוף משחק ומודה שטעה כשלא הרחיב את הרוטציה במהלכו.
מומנטום יכול להגיע, לחלוף, או להידבק בקבוצה היריבה עם איזשהו פרץ אנרגיה שמגיע מהספסל. לפעמים. ולפעמים, מצד שני, אפשר להיאחז בו כאשר נתלים על כתפיו של שחקן שנמצא בטרוף או בזון, שאסור בתכלית האיסור לתת לו לנוח כמעט או בכלל. לפעמים כך, לפעמים אחרת.
מה שבטוח הוא, ולא בפעם הראשונה העונה, שקשה להצביע על ניהול החילופים של מכבי תל אביב, בטח ובטח במחצית השניה, ככזו שסייעה לה להגיע לקו הסיום כמנצחת. אצל ז'לקו ופרטיזן, לא הייתה לאיש שום בעיה להשליך את קווין פאנטר במהלך כל המחצית השניה אל ועל הפרקט (שיחק בה 19 מתוך 20 הדקות) או לוותר לחלוטין על אלן סמאילגיץ', למרות שהיה נהדר בכל 5 הדקות שלו במחצית הראשונה, טרם שבק חיים. אצל מכבי, קשה להגיד שאותרו החלטות דומות. אין לי, אפילו אם אנסה, דרך לנסח את כל זה בצורה פחות עדינה.
Follow @shay_hausmann
על אמונה והיליארד
בהמשך לפרק הקודם, אפשר וצריך לבצע חיבור ישיר לסוגיית האמונה. לא באל הרחום והחנון, חלילה, כי אם בסגל שהולחם לו יחדיו הקיץ. ההחלטות של קטש עד כה מבהירות, במעשים ולא בדיבורים, שמאמנה של מכבי תל אביב לא באמת מאמין בסחורה שיש לו.
הוא בטח ובטח לא מאמין בעמדה מספר 4 שלו. בטח שלא בג'רל מרטין ההולך ומתדרדר, אבל גם לא באמת בחלופות. אתמול ראינו סימנים ראשונים של ויתור על קונספציית ניבו ופויתרס ביחד. אתמול ראינו גם את החוזקות והחולשות המובהקות של סורקין ב-4. אתמול גם ראינו (שוב) שלקולסון לא קל להתמודד שם פיזית, בזמן המועט שבו לוהק לעמדת הגבוה השני. אבל את כל זה, האמת, כבר ידענו. בעיות למכביר, האמת, יש גם בעמדה מספר 3.
אחרי כל זה, יתכן שהשאלה החשובה יותר נוגעת לעמדת הגארד המחליף. יש בולדווין, יש בראון – וזה הרבה. ומה קורה אם אחד מהם לא טוב או לחילופין, חלילה, זקוק למנוחה? אז זהו. שאין ממש תשובה. מבין החלופות הקיימות, דומה שקטש לא באמת מאמין באף אחת מהן. דיברתולומיאו, בעל הלב הרחב, הוא אחד שעליו אפשר לרכב, מדי פעם, בטח שלא כרכז, במשחקי בית. אולי. יפתח זיו לא נספר. מה שמשאיר לנו את ג'יילן אדאמס, ששיחק אתמול את משחקו השישי ביורוליג במדים הצהובים. במכבי תל אביב, תפקידו של אדאמס כולל הרבה פחות נגיעות בכדור והרבה פחות כדרור, בטח לעומת מה שהתרגל במדים האדומים של הקבוצה מבירת הנצח שלנו. ובצדק, האמת, כי הוא לא רכז.
מצד שני, אם הוא נוגע פחות, המשמעות היא שהשימוש בו מתרכז הרבה יותר ביכולת הסיום/ הקליעה שלו, ופחות בקבלת ההחלטות שלו. התוצאה? עד כה, אסיסט יחיד למשחק יחד עם אחוזים נמוכים ל-3 נקודות (28.6% ביורוליג) ותחושה שבמקרה הטוב, הוא יכול לייצר מדי פעם כמה נקודות מתוך הערבוביה. סה טו. וכל זה, עוד לפני שדיברנו על חוסר היכולת שלו לתת תרומה כלשהי בצד שבו מעוניינים לשמור.
אז אם אין פה ואין שם, כל זה אמור לחבר אותנו, לעניות דעתי המרודה, לסוגיית דארן היליארד ומידת ההתאמה שלו לדברים שהקבוצה שלו צריכה והמאמן שלו רוצה. הגארד המנוסה סיפק אתמול, ללא צל של ספק, את משחקו הטוב ביותר במדיו החדשים. ליתר דיוק, אם נדבר גלויות, את המחצית הטובה ביותר שלו בצהוב. היליארד שותף משך כמעט 12 דקות במחצית הראשונה ודפק 4 מ-4 ל-3. כבר בקיץ, כולל בשיחה עם קטש, עלתה סוגיית השימוש האפשרי שלו בהיליארד. האם, בשיטה בה מאמין המאמן, יכול הגארד ששיחק בבאיירן, בסקוניה וצסק"א לשחק כאחד ממובילי הכדור? האם רק בעמדה מספר 3? התשובות, האמת, לא היו ברורות.
אתמול, כאמור, הגיעה כל הצטיינותו והגיעו כל טריצותיו כשהוא לצידם של שני מובילי כדור ומקבלי החלטות. למשל כאן, בהתקפת המעבר הנאה, בסיומה מקבל מסירה טובה מבולדווין הרביעי, שקיבל כדור מלורנזו בראון הראשון, בדרך לשלשה מספר 3.
גם כאשר ראינו ניצנים של קבלת החלטות מהיליארד מכדרור, כמו במקרה הזה, שבו הוא מתחיל את המהלך, פוגע בבולדווין פנימה ומסיים יפה לאחר החסימה (שפעם קראנו לה "הפוכה") של סורקין, הוא עושה זאת מעמדה מספר 3.
אם כך, הגיעה העת לשאול אם השימוש בהיליארד לא אמור להתבצע טיפה אחרת. שהרי האיש, על אף שלשותיו אתמול, הוא ממש לא ההגדרה הלשונית של קלע/י ותו לא. זה לא הוא. היליארד הוא שחקן התקפה ורסטילי שיודע לעשות לא מעט דברים. כולל כדרור. כולל פוסט-אפ. ונכון, הוא לא התאמה מדויקת לדרישות של קטש ממקבלי ההחלטות שלו בפיק אנד רול. אם כך המצב, יתכן שקטש צריך לשנות את דרישותיו ולהתאימן לחומר השחקנים שיש ברשותו בשלב זה.