דיוק עמדות: מכבי ת"א מתחילה להבין את המציאות

שני מחזורי משחקים לפני תום הסיבוב הראשון בליגה השניה בטיבה ולאחר שני נצחונות במסע משחקי החוץ מול שלוש הקבוצות הכי מדוכאות במפעל, דומה שהגיע הזמן. ולא, לא הגיע הזמן כפי שאומרת אמי, אלא הגיע זמן קבלה.

מכבי תל אביב יצאה למסע האיטלקי-גרמני שלה ללא נצחונות חוץ באמתחתה, עם מחסור בשני שחקני מפתח (פויתרס, בולדווין) וקושי בינוני עד גדול לקבל ולהכיר במציאות. במציאות, עודד קטש הוא המאמן של הקבוצה הזאת, ולא יעד להחלפה ברגע שיפסיד מספיק משחקים כדי שניתן יהיה להעביר את ההחלטה ברמת היח"צ. במציאות, סגל השחקנים הזה הוא סגל השחקנים שקטש צריך לאמן. במציאות, מטרתו של מאמן קבוצה, כלומר כל קבוצה שאיננה אלבה ברלין, הוא לנצח משחקים. לא לחנך, לא להתאים, לא לגדל, לא ללמד ולא לאלף. לנצח.

ואולי אולי, עם תוך 15 המשחקים הראשונים ביורוליג, יוכלו באמת כל הצדדים אשר בצהוב להכיר בעובדה שזה הזמן לקבל. שאפשר להסיר מעל סדר היום, לפחות לשלב זה, את רחשי הרקע מסביב לעמדת האיש שמשלב ידיים על הקווים. ושהוא, במקביל, יסיר מעל סדר היום, לפחות בשלב זה, כל נסיון, מחשבה ויוזמה שאינם מתאימים במדויק לחומר השחקנים אשר עליו הוא אמון.

ג'רל מרטין יודע לשחק כדורסל. ולפחות כרגע, אין אופציה עדיפה על פניו. אם כך, אפשר לדעתי להניח לסדרות החינוך, הלימוד וההתאמה ופשוט לקבל את כל זה כעובדה קיימת. ולקוות לטוב.

שומרים מאוחר
יש מכנה משותף מובהק נוסף לנצחונות החוץ במילאנו ובברלין ואף הוא קשור קשר מסוים לאותו מרטין. וגם קשור לתובנות שהיו רלוונטיות עוד בקיץ. בדומה למשחק ההתקפה, ספק רב אם ניתן יהיה להפוך את משחק ההגנה של הצהובים למדויק. לנכון, לפחות ברמת הקלישאה של הגנה נכונה. הסגל של הסמי פינליסטית מורכב מהרבה מאוד שחקנים שטועים. שלא קוראים נכון מהלכים הגנתיים. שהולכים לאיבוד לעיתים כשהם רחוקים מהכדור. אה, ושמבצעים לעיתים עבירות מטופשות כמו ברבע הרביעי בבולוניה וברבע השני אתמול, מול אלבה.
 
מצד שני, זאת הכלה וזה מה יש. והאמת היא שמה שיש לא רע בכלל. למכבי תל אביב יש חבורת שחקנים מחויבת, אתלטית ופיזית שמסוגלת להפוך חייהן של יריבות מסוימות, בתזמונים מסוימים, לסיוט. גם כשהיא טועה. גם כשהיא לא מדייקת. במשחקים האחרונים מורכבת החבורה הזאת משלושה שחקנים מרכזיים: ניבו, מרטין וקולסון. הם אלו שהרימו והגבירו הילוך ברבע השלישי מול סקריולו. הם אלו שעטו על יריבים גרמנים אתמול, במחצית השניה בכלל וברבע הרביעי בפרט, ומיררו את חייהם.
 
גם וכולל במהלך הזה, לקראת סיום, כשבונזי קולסון מציג את הגרסה שלו לבוקס אנד וואן, כלומר הגרסה שבה הוא הבוקס והוא רץ אחרי הוואן, קרי הכדור. האם זאת מלאכת מחשבת? לא. האם ככה מלמדים בבית הספר הגבוה לכדורסל? לא. האם כל זה חשוב? גם לא.

למכבי תל אביב ולעודד קטש יש חומר שחקנים שתפור על התפרעויות הגנתיות, במובן החיובי של המילה. גם במחיר של טעויות ואי דיוקים. ולא בטוח בכלל שכדאי או צריך להילחם בזה או לנסות ולשנות את זה. כלומר, לפחות לא ברמת התחרות המסוימת הזאת.

 שלא יובן אחרת: בראון הוא שחקן עצום ששיחק טוב גם אתמול. רגע, מה זה טוב? 15 נקודות פלאס 7 אסיסטים על איבוד כדור בודד זה לא טוב, אלא מצוין. ועדיין, נראה שאפשר טיפה אחרת. במקרה של בראון, בדומה לדברים שכתבנו לפני כן על מרטין וכו', אפשר להחזיר אותו לכדורסל דומיננטי אבל פחות, או לפחות במינונים שונים, בדומה לדברים שראינו בשלבים מוקדמים ומוצלחים של הקריירה שלו.

– 19 דקות, 9 נקודות. לא נורא וגם לא משהו. ועדיין, אני רוצה להתעכב איתכם על המהלך הבא כדי לחדד נקודה שעליה אני, משום מה, מתעקש. שימו לב בבקשה לאופן שבו מגיע היליארד לקליעה (לא פשוטה) לשלוש, לאחר פיק אנד רול ופיק אנד רול נוסף.

דארן היליארד הוא שחקן התקפה היברידי (יא אללה, איזו מילה מתוחכמת. יענו, אחד כזה שיכול גם וגם, גם לצאת על חסימה וגם לייצר מכדרור, נו). שבקדנציית באיירן מינכן שלו עשה את רוב הנקודות שלו דווקא ממהלכי פיק אנד רול. ולא בגלל שהוא מדהים בזה, אלא מפני שהוא צריך את זה כחלק מסט הכלים שלו. ולכן, חשוב לכולם להבין, תוך שאנחנו זוכרים שמדובר בשחקן יורוליג איכותי ומוכח, שיש דרך מוכחת שבה האיש מצטיין. והיא נוגעת למעמדו ההיררכי בתוך משחק ההתקפה של הקבוצה שלו. והיא קשורה בקשר ישיר גם למערכת היחסים המקצועית עם המאמן שלו. ועם הפרנצ'ייז פלייר שלו.

– מצד אחד, שוב משחק שבו הוא מאבד הרבה יותר מדי. מצד שני וגם כאן, הכל עניין של קבלה והבנה. רוצים את אדאמס? אחלה. הוא שחקן הגנה בינוני במקרה הטוב ומוסר סביר ביום בהיר. אבל אם תתנו לו את הכדור, הוא יודע לעשות דברים ברמת האחד על אחד. גם ברמה הזאת. וזה הרבה.

– אלבה ברלין היא קבוצה שעושה שירות רע ליורוליג, למרות שהיא ממוקמת בעיר הנכונה, אוחזת בקהל הנכון ומצוידת ביופי של אולם ביתי. אבל זה לא באמת איכפת לה. לאלבה ברלין בכלל ולמאמן שלה בפרט לא מזיז אם היה מנצחת במפעל הזה או לא. כי אם היה איכפת לה, היא הייתה עוצרת את הדבר הזה לפני שהיא מפסידה 12 פעמים ברציפות. ואם למאמן שלה היה איכפת, הוא היה אשכרה לוקח איזה פסק זמן או לחילופין מקבל איזשהי החלטה במהלך המשחק שמנסה לשרת את הרצון לנצח. אבל אין רצון כזה מחד ואין ירידות ליגה ביורוליג מאידך. לא שזה חשוב, כשזוכרים איזה יופי של בירה ונקניקיות יש בברלין.