החלטה מפיינל פור: פספוס נוסף במשמרת קטש

קודם כל קטש
הרבה כוכבים יש לגרסה הזאת של מכבי תל אביב. יש BB, יש קולסון, יש ניבו וכו וגו ודו. לפני כולם יש את עודד קטש. מלהגי הכדורסל וגם צקצקני הכדורסל הישראלי לדורותיהם מנתחים עונות ומשחקים קודם כל לפי ענייני המאמן והם טועים, כי כדורסל מנצחים ומפסידים שחקנים, אבל את העונה הזאת של מכבי תל אביב, את הקדנציה הזאת של מכבי תל אביב, את הסידרה הזאת של מכבי תל אביב, צריכים להתחיל קודם כל מעודד קטש.

הקבוצה הזאת צריכה הייתה להתרסק ממזמן. הקבוצה הזאת אמורה הייתה להתרסק ממזמן. כן, יש את המלחמה והשלכותיה. יותר מכך, יש את הפדיחות והנזקים שהנהלת מכבי תל אביב הסבה לקבוצה שלה תוך כדי המלחמה. ענייני הקיצוצים והאופן החובבני שבו נוהל המשבר על ידי הבוסים הצהובים, כשממילא הכל מסביב נפיץ ודרעק, יכולים היו בעצמם לשמש כתירוץ שיגרום לשחקנים לרחם על עצמם ולהתחיל ליילל, בדרך לפירוקה של הבאסטה.

אלא שיודעי דבר, מקורות זרים וגם כאלו שממש לא מסבירים שהאיש שעטף את הכל, ניהל את הקרקס המעופף, אחז בכל קצוות הקבוצה, מהקצה אל הקצה, החזיק אותה ביחד ומנע ממנה להתקפל היה עודד קטש. כחלק בלתי נפרד מזה, ברמת הכדורסל, האיש שבנה בסבלנות אין קץ, שכנראה שמורה בעיקר לאנשים נטולי מבע כמוהו, את עקרונות ועולם הכדורסל ההתקפי שלו, שכבה אחר שכבה, ניואנס אחר ניואנס, זווית אחר זווית ופיק אנד רול אחר פיק אנק רול – היה עודד קטש.

במקום לקחת צעד אחורה שיוביל לצעד אחורה שיוביל לעוד צעד אחורה ועוד אחד, בדרך אל סיפון הספינה ואל הנפילה אל לב ים, מכבי תל אביב של קטש בנתה את עצמה, האמינה בעצמה, שיפרה עצמה והחלה לפרוח ולהמריא, תוך שהיא מציגה – ברגעים שמכריעים עונה – את הכדורסל הכי טוב שלה מזה שנים ולפרקים גם את הכדורסל הכי טוב שהליגה השניה בטיבה יודעת לייצר.

וגם בסדרה עצמה. כשהיא נטולת בית, כשהיא נטולת בולדווין, כשהיא מתמודדת מול כל הכאוס שהינאקופולוסים של העולם יודעים לייצר, האיש שבלם והוביל קדימה היה המאמן שהיה פעם ירוק. נכון, לצהובים יש מאצ`אפ מצוין מול פנתינאיקוס, אבל הרבה מעבר לכך היה את הכדורסל. מכבי תל אביב לא נבהלה, שיחקה כדורסל לא פחות טוב מזה שהציגה זאת שסיימה את העונה הרגילה במקום השני והייתה רחוקה רבע אחד או החלטה אחת מברלין.

על כל אלו ועוד מגיעות לעודד קטש כל המחמאות האפשריות. האיש שמעמדו אל מול הבוסים שלו היה רעוע במקרה הטוב, שתוך כדי העונה הזאת היה רחוק משחק אחד בלבד מללכת הביתה, זכה לאורך כל הדרך להערכה שגובלת בהערצה על ידי השחקנים שלו. הם האמינו ומאמינים שהוא באמת יודע. שהוא גורם להם להיות שחקני כדורסל טובים יותר. שהוא גורם להם להיות קבוצת כדורסל טובה יותר. שהוא נותן להם את התנאים ולא פחות חשוב מכך – את האקלים – כדי להמשיך ולהתקדם. סחטיין עליך, קואץ` קטש. אתה ה-MVP של הצהובים.

זכרונות ממונאקו
זהו. סיימנו עם הדברים שליד. עכשיו לדבר עצמו. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אמר פעם איזה קיסר העונה לשם יוליוס, או שאולי היה זה בכלל איזה שר מטעמו של נפוליאון, או אולי היה זה שימון מזרחי. לכו דעו. בשורה התחתונה, בשוך העונותיים האחרונות, מכבי תל אביב הגיעה פעמיים למשחק 5 והפסידה. זה המצב. ובשתי הסדרות לקחה את יתרון הביתיות ולא הצליחה לממש אותו. זה קרה במשחק מספר 3 ביד אליהו, בעונה שעברה. זה קרה במשחק מספר 4 בבלגרד העונה.

בסיומו של הרבע השלישי של המשחק החמישי מול מונאקו, בעונה שעברה, הובילה המארחת 70:72. בסיומו של הרבע השלישי של המשחק החמישי מול פאו, אמש, הובילה המארחת 56:58. ברבע האחרון של עונת 2022-23 קלעה ההתקפה של מכבי 16 נקודות (וספגה 25). ברבע האחרון של עונת 2023/24, אמש באוואקה, קלעה מכבי תל אביב 16 נקודות (וספגה 23).

מי שרוצה להתייחס לסדרה מול מונאקו בנפרד ולסדרה מול פנתינאיקוס בנפרד, מוזמן. מי שרוצה לזהות שם מכנה משותף, יכול למצוא מספיק אלמנטים שחוזרים על עצמם. ולשאול עצמו כמה שאלות מתבקשות.

עודד קטש הוא המאמן היצירתי הכי שמרן שיש. או שמא יש לומר המאמן השמרן הכי יצירתי שיש. מוחו הקודח יודע לרקוח עולם שלם וסינרגי שנותן מענה לכל סיטואציה ולכל אלמנט במשחק ההתקפה. מהבחינה הזאת, הוא לא רק טופ אירופה – אלא בטופ ובשפיץ העולמי. לא פחות. הוא מבין, הוא מנתח, הוא יודע. וכן, הוא פנאט ומקובע לכדורסל שלו. לכדורסל של קטש.

מצד שני, ברגעים שמכריעים עונה שלמה, אין יותר עקרונות ואין יותר אמונות. יש לנצח ויש להפסיד. כשפנתינאיקוס עברה למוד של הכה את המומחה, כשמונאקו בעונה שעברה עברה למוד של חבוט ככל יכולתך, נעלמו הפיק אנד רולים ונסתיימו הריקודים. כשהגיהנום מהיציעים באתונה עבר אל הפרקט, בחסות כל הקלאיצאקיסים של העולם שהגדרת התפקיד שלהם בויקיפדיה איננה גארד או פורוורד אלא בלם במערך של 4 או 5 שחקני הגנה, שם נמדדת היכולת של הקבוצה. שם נמדדת היכולת של המאמן. למכבי תל אביב לא הייתה תשובה בעונה שעברה. למכבי תל אביב לא הייתה תשובה בעונה שעכשיו נסתיימה. כן, זה על השחקנים. וכן, זה על עודד קטש.

לאחוז במומנטום
כשהשעון הגדול הראה 4:53 לסוף הרבע השלישי הגיע רגע שיכול היה להפוך את הסיפור. מתיאס לסור, שראה מולו הגנת מופת במשחק מספר 5, עמד לו מבויש על קו העונשין ודפק עוד שתי זריקות אינסטלציה בכיוון הכללי של קונסטורקציית הסל, בדרך ל 2/12 נוראי בזריקות שמוגדרות חופשיות. 16 שניות מאוחר יותר נשלח ג`וש ניבו, עמיתו לתפקיד הסנטר, אל קו העונשין וקבע הפרש 2 למכבי תל אביב. ולסור ירד אל הספסל חפוי ראש ואסוף שיער. ומיד לאחר מכן, עוד 2 נקודות של הניבו ויתרון 4 צהוב. אם היה רגע אחד, אם היה מומנטום אחד שאמור היה לקחת את מכבי תל אביב מכאן והלאה – זה היה הרגע הזה. בין לבין נזרק לסור חזרה אל הפרקט, כדי להציל מהתמוטטות אפשרית.

רגע. עכשיו עצירה מתודית. בניגוד לשנות השמונים או התשעים, בשנת 2024 כבר כולם מבינים כמעט הכל. חלק גדול מכם, גולשים וגולשות וחברים וחברות, כבר יודע המון על מה שצריך לעשות. על חילופים, על חילופים הגנתיים, על פיק אנד רול ספרדי ועל חסימות מדורגות. קשה מאוד לספר לכם סיפורים. אתם יודעים לפרק ולנתח.

מצד שני, מאמנים שמנצחים, להבדיל ממאמנים שלא, מונעים לעיתים מאיזשהו דחף פנימי לא מוסבר שספק אם ניתן ללמד או לנתח. יש סוג של החלטות בטן שמייחדות את מאמני העילית. שמביאים פתאום איזה משהו לא צפוי, לא שגרתי ולעיתים גם לא הגיוני. פתאום לזרוק אל הפרקט שחקן שאף אחד לא דמיין. פתאום לעבור לאיזשהי הגנה שלא ראינו לאורך כל השנה. פתאום לעשות איזשהו מהלך שיגרום לאנשים לתפוס את הראש.
מכבי תל אביב עשתה התאמות ממשחק למשחק ושינתה כמה דברים בתנועה. הכל בתוך המסגרת שלה. היא לא הביאה שום דבר שונה. היא האמינה בעצמה ובסט הכלים שלה. זה לא הספיק.

האק. חרבו דרבו
ועכשיו נחזור אל הפרקט באתונה. כשהוא סוחב את כל הצד הירוק של יוון על כתפיו, מתיאס לסור הרגיש אתמול אנושי. לראשונה בסדרה. הוא התקשה. הוא סבל. מה היה קורה, סתם שאלה, אם היו כופים עליו סבל נוסף? כשחושבים על דברים שאפשר היה לעשות אחרת, בנקודת המומנטום ההיא או ברגעים הקשים של הרבע הרביעי, אפשר לדמיין מצב שבו מפתים את הירוקים להשליך אליו את הכדור פנימה ואז מפוצצים לו את הצורה א-לה האק-א-לסור, בדרך לעוד רגע של פחד ואימה על קו העונשין, לא?

מתיאס לסור לא ירד מהפרקט לאורך כל הרבע הרביעי, אבל הלך לזרוק עונשין רק פעמיים. כששום דבר לא עובד, אולי שם היה המקום להתפרע. ואם לא שם, אז אולי בהתקפה. פנתינאיקוס לקחה ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה ברבע הרביעי. זהו, אין יותר כדורסל של קטש. אין יותר סיסטם. והרגיש שעם הסיסטם נעלמו גם הרעיונות. בונזי קולסון הוגבל לאורך כל השנתיים הנהדרות האחרונות – ולאורך כל הסדרה הנהדרת הזאת, או למהלכים שבהם הוא עומד בפינה ומחכה או לפוסט אפ מול פראייר. בסדרה הזאת הפראייר היה הליטאי גרגוניס שאותו הוא חיסל והשמיד.

מרגע שעתמאן ויתר על הבחור והעדיף על פניו את הפאפאפטרואים של העולם, מה שנותר לקולסון הוא הזריקה מבחוץ. שאתמול, מעשה שטן, לא נכנסה. וזהו, אין שום רעיון אחר. אם בראון או בלאט לא מסוגלים להגיע ליתרון מתוך מצבי כדרור, אין יותר התקפה, אין יותר כדורסל ואין יכולת לנצח.