sportFive1010034
צילום: ספורט 5
קטש. הייתי חיוור
קטש. הייתי חיוור | צילום: ספורט 5

לכדורסל הישראלי אין הרבה רגעים בלתי נשכחים, כאלה שעוברים בין דור ודור, אבל מחר (שני) נציין 20 שנה לרגע כזה, אולי האייקוני מכולם - הזכייה של עודד קטש ופנאתינייקוס באליפות אירופה על חשבונה של מכבי ת"א. ולרגל החגיגות, מאמן הפועל ירושלים בהווה שוחח עם 'ספיקנ'רול' והעלה זכרונות.

האזינו לפודקאסט>>>

הלחץ: "הייתה לבן, חיוור, לא האמנתי שאני יכול לשחק"
"זה היה משחק שונה, הוא התפתח שונה", נזכר קטש. "זה עידן 30 השניות, כדורסל אחר לגמרי, הרבה יותר איטי. מה גם שהיה קרב מוחות בין שניים מהגדולים ביותר, פיני (גרשון) וז'ליקו (אוברדוביץ'). אף אחד לא ידע איך אני אתפקד ואיך אכיל את הסיטואציה, גם אני, היה לי מאוד קשה. הייתי לבן, חיוור. לא האמנתי בכלל שאני יכול לשחק".

"כשעליתי, הייתי קפוא דקה וחצי ואז קרו שני דברים שעזרו לי לצאת מההלם: מקדונלד 'דפק' עליי סל, וזה העיר אותי. ובהתקפה שלאחר מכן, שפר דחף אותי לקו והשופט לא שרק. אני זוכר שדפקתי על הכדור וזה הכניס אותי למשחק. עד היום מדברים על המשחק הזה, אבל בגדול היה משחק בינוני שלי".

"אפשר היה להרגיש את הלחץ על בודירוגה, הוא רצה לקחת המון על עצמו, אבל אוברדוביץ' רצה את הכדור בידיים שלי בסוף. בדינמיקה שהייתה בינו לבינו, לא הייתי זורק את השלשה הזו בלי שהייתי מרגיש בטחון ממנו. כשירד לפיגור שלושה, אולי בגלל שזו מכבי ת"א, היה לי ברור שאני חייב לקחת את הזריקה. היה משהו בתוכי שאמר 'אין מצב שאני מוסר את הכדור'".

"ווינר זה אחד שלא מפחד לפספס" | צילום: ספורט 5

השלשה המכריעה: "דווקא הוא..."
"אני זוכר את המהלך", שיחזר קטש את השלשה ששלחה את היוונים לחגוג. "אני זוכר שעליתי להתקפה, ישר ל'היי פיק אנד רול', די מה שאנחנו אוהבים לשחק בירושלים. ג'וני רוג'רס הגיע כדי לחסום לי ונדב הנפלד שמר עליו. מהיכרות עם נדב, שלחתי את ג'וני למטה וקראתי לפט ברק עם נייט האפמן, שהתקרב אליי וחזר אחורה. אם זה נדב אני חוזר אחורה למחצית המגרש וזהו. בתחושה שלי, לא הייתי כ"כ רחוק מקו השלוש. אם היית שואל אותי אחרי המשחק, הרגשתי שהייתי לבד, אבל רק אחרי זה. בדיעבד, ראיתי ששפר ממש קרוב אליי, כמעט חסם אותי. מסוג הזריקות שכשהן יוצאות, אתה מרגיש שזה בפנים".

"ווינר זה לא תמיד מי שקולע, אלא זה שלא מפחד לפספס", סיפר כוכב הניצחון. "דווקא בגלל כל ההייפ שהיה סביב המשחק ובגלל שזה מכבי, לקחת שלשה כזו, להחטיא ולהפסיד זה מפחיד. אבל הפחד הגדול שלי היה ללכת הביתה אחרי המשחק ולהרגיש לא זרקתי מהחשש להחטיא, זה יותר מפחיד מעשרת אלפים צופים שרודפים אחריך. זה תמיד ישב לי בראש. הפחד מעצמי יותר גדול מכל דבר שהוא. הייתי בסוג של 'זון' מסויים".

"יצא לי לראות את המשחק כמה פעמים, בדרך כלל לקראת הסוף. יצא לי לראות את הסל הרבה. מזכירים לי את זה. בתחושה אנשים מרגישים שזה קרה לפני 8-9 שנים. אני לא זכיתי לשחק ב-24 שניות. זה היה עידן שאחרי 100 הודעות קוליות, אי אפשר לקבל יותר. אחרי המשחק היו לי מאה הודעות קוליות, 70 מהן של אוהדי הפועל ת"א. אני לא יודע מאיפה היה להם את המספר שלי".

"הכי שמח, הכי עצוב" | צילום: ספורט 5

הראיון בסיום: "זה היום הכי שמח והכי עצוב בחיים שלי"
אחד הרגועים הזכורים ביותר מהמשחק הגיע דווקא אחריו, בראיון של קטש. "היום, כבן אדם בוגר, אני לא מצליח להסביר את המשפט הזה", הוא נזכר בקטש הצעיר טוען שזה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלו. "יש לי חברים שאפילו צוחקים עלי בגלל שאמרתי את זה, לא עושה לי טוב לראות את הראיון הזה, אני בקושי מזהה את עצמי. הייתי במצב נפשי שלא הכרתי, לא לפני ולא אחרי. לא חשבתי, יצא מה שיצא".

"זה היה ניסיון לתאר את כל התחושות שהיו לי לפני. איך יקבלו אותי? איך יגיבו האוהדים של מכבי? איך יגיבו האוהדים של פנאתינייקוס? ביוון, אם אתה עובר מקבוצה אחת לשנייה, זה לא היה נגמר טוב. עד היום, כשאני צריך לבחור את הרגע הכי משמעותי בקריירה שלי, זה אותו יום. לא בגלל המשחק ולא בגלל שזה גביע אירופה, אלא בגלל השטיח הצהוב בסלוניקי".

"אי אפשר היה לעמוד. באנו לרדת מהאוטובוס והיו אלפיים או שלושת אלפים אוהדים צהובים. מאנוס, המנהל, אמר לי לחכות שהמשטרה תלווה אותי ועניתי שאף אחד לא מלווה אותי, אני יורד לבד. לקחתי את תיק הגב, ירדתי והם הרימו אותי על הכתפיים. עד היום אם תשאל כל שחקן שהיה שם, הגדולים ביותר, הם יגידו שהיו בשוק. תשאל את כולם, כולל בודירוגה ורברצ'ה, מי הקהל הכי טוב באירופה - הם תמיד יגידו שהקהל של מכבי ת"א. הם פשוט לא האמינו שזה קורה. ובשבילי זו המחמאה הכי גדולה כבנאדם, לא כשחקן, וזה יותר חשוב מכל תואר שהוא".

הזכייה, החיבוק מהנפלד וזיכרון מאבא: "מלא גאווה"
"אם הייתי צריך לסמן וי על איזה חלום, זה החלום", נזכר קטש ברגעים שאחרי. "כשחזרנו לאתונה, היה רגע כשבאתי להיכנס למיטה לישון, זה היה בשש בבוקר. היה לי מן רגע כזה של 'מה, זה אותו דבר? אתה הולך לישון כמו בכל יום?'. חשבתי שיקרה משהו אחר. בקפה שלמחרת נפל לי האסימון שהזכייה לא חשובה, אלא מה שחוויתי בדרך. שנים הבטחתי לעצמי שלא אחזיק את הגביע באזניים, אלא אכנס מתחתיו ואחזיק אותו בשתי ידיים, כמו ינאקיס, ואפילו את זה לא זכרתי לעשות".

אבל גם היום, 20 שנה אחרי, קטש זוכר למי לתת את הקרדיט ועל מה. "היה דבר יותר משמעותי מכל ראיון, החיבוק שנדב הנפלד נתן לי. הוא היה החבר הכי קרוב שלי או אחד מהשניים, וגם הרגיש את המצוקה שהייתי בה. היה אפשר להרגיש את זה בימים שלפני, והחיבוק שלו עזר לי לשחרר הרבה מאוד מהתחושות. זה היה חיבוק שאני לא אשכח".

"אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי באותה תקופה, אולי הזיכרון הכי משמעותי, הייתה עם אבא שלי ז"ל. הוא היה מלא גאווה, בלי לדבר הוא חווה את כל מה שחוויתי. כל המשפחה שלי הרגישה את מה שעבר עליי ביומיים-שלושה האלה. היה סדר פסח בין שני המשחקים ואני הייתי חצי אילם, לא דיברתי. ידעתי שאם אתן לדמעה אחת ליפול, אני מתפרק. כולם הרגישו את זה. הוא היה גאה, אבל אני זוכר שכולם הרגישו את חוסר האונים וחוסר הנעימות שהייתה לו מול אוהדי מכבי ת"א. המון מהם היו חברים שלו. הוא היה מאוד אהוב בדרכו".