בדיוק כמוה: ההפסד שהוכיח את עומק המשבר במכבי תל אביב

מסתבר שגם ליורוליג יש את הגרסה שלה למשחק הכדורגל בין ליכטנשטיין נגד סן מרינו, והוא נקרא מכבי תל אביב נגד אלבה ברלין, שכנות למרתף, חולקות את הטחב. ואתמול, מהמרתף שלה, מכבי ת״א נכנסה למעלית, ירדה עוד קומה אחת למטה והפסידה לקבוצה שאף אחד שלוקח את עצמו ברצינות לא מפסיד לה.

ממשחק של דופק 50, בה נראה שמכבי ת״א תכף תעלה הילוך ותרוץ להפרש דו ספרתי, זה הפך להיות משחק השפלה מאה על מאה. מכבי ת״א כל כך חלשה השנה, ששני המשחקים מול ברלין הפכו למשחקי חובה עבורה, ומהסיבות הלא נכונות. אם אצל מרבית קבוצות היורוליג כמעט כל משחק הוא משחק חובה בגלל הצפיפות ומשחקי המיקום, אצל מכבי המשחקים מול ברלין הם משחקי חובה רק בגלל ענייני תדמית, כדי לומר תראו, ברלין אנחנו לא. 

אבל הסתבר שהיא כן. סוף סוף הייתה הזדמנות למכבי ת״א להתנשא על מישהו. להרגיש אחרת, שונה, לא כמו ההיא. והנה, ת״א של העונה היא ברלין וברלין היא ת״א. אח תהום.

כמו ג׳ון פ. קנדי שנאם במערב ברלין בשיאה של המלחמה הקרה ב1963 והכריז בגרמנית ״אני ברלינאי״ לקול תשואות הקהל, מכבי ת״א הכריזה אתמול בבלגרד, ממעמקי הפיצ׳קומאטה, ״אני אלבה״. עכשיו אין על מי להתנשא, אין להרגיש אחרת, אין להיות שונה. גם הנסיון לייצר רצף מיתולוגי של שני נצחונות יורוליג שלמים לא צלח. ואין לאן להוביל את הבושה. 

נדמה שבמשחקים מהסוג הזה, כשעונת היורוליג כבר גמורה, היו רוצים לראות במכבי שלושה דברים: הראשון, המשכיות של היכולת ההגנתית המרעננת מול הכוכב האדום. זה לא קרה. ההגנה של מכבי אתמול הייתה חדירה, נטולת יצירתיות והתגלתה במערומיה.

אין פיק אנד רול שלא מפרק אותה, אין חיתוך בדלת האחורית שהיא לא סופגת ממנו. הגנת הלואו פוסט נתנה ליאני ווצל להרגיש לרגע כמו כוכב (אהלן רומן סורקין וחסיאל ריברו), הגנת היחיד היא בדיחה, העזרה בהגנה היא חידה. איזו חידה? כזו שגם ניב רסקין שואל בסרטון ממש כאן למטה ״מה זה?״.