(ברני ארדוב)
(ברני ארדוב) | צילום: ספורט 5

1. בסופו של דבר, עונת כדורסל היא עניין של שורה תחתונה. והשורה התחתונה של ירושלים מתחילה לקבל גוף ופנים, כשהיא יצרה לעצמה סיטואציה בה האיכות והעומק שלה מעניקים לה את המקום הראשון בבית המוקדם של ליגת האלופות, שנותן לה יתרון ביתיות בואכה אירוח פיינל פור בפוטנציה. ירושלים בתקופה שלאחר אורי אלון היא מועדון שהיה צריך לצבור ביטחון ולגלות את עצמו מחדש. עדיין, ההתנהלות שלה נשארה עניינית ותחרותית. ההחתמה האחרונה של שלווין מאק מעידה שהיא מוכנה לעשות הרבה כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמה, והיא לא באמת אחראית לרמת היריבות ולשמות שלהם. כשגביע מונח בתוך ארון הגביעים לאחר הזכייה, והמתכת המבריקה שלו מסנוורת בעיניים, אף אחד לא שואל אותו איך הגעת לכאן.

2. ולאחר המשחק מול בורגוס בו ירושלים עשתה מאמץ אמיתי לשנות את הגישה ההגנתית שלה, להעלות אינטנסיביות ולהציג פתרונות יותר אגרסיביים, צריך להכיר בעובדה שירושלים של השנה תדהר כל הדרך בניסיונות שלה לזכות בתואר על הכרטיס ההתקפי. היא זכתה בראשות הבית בזכות כשרון שנוזל משחקניה, שיטת משחק שמאפשרת להם למקסם את היכולות וחידלון הגנתי שיש ספק גדול אם היא יכולה לתקן (אתמול היא נורא רצתה לתקן).

היה מאמץ כן לשדרג את המסר ההגנתי שלה, בלחץ על הכדור, בשימוש בעבירות ובטיפול בפיק-אנד-רול. לרגעים היה נדמה, בעיקר בסוף הרבע הראשון בו ספגה 17 נקודות, שזה עובד. שפעולות הרצון שלה, ההשתטחויות והרעשים ההגנתיים שונים העידו, לראשונה מזה זמן רב, על גאווה הגנתית. על מסר מילולי שחדר לתודעה. על תרגול חוזר ונשנה באימונים שהפציע גם במשחק ועל אכפתיות מאי ספיגת סל. אבל החל מהרבע השני, בו ספגה 29 נקודות, התברר שמדובר בשכבת איפור בלבד, ושהבעיות ההגנתיות הירושלמיות עמוקות יותר. הן מורכבות מקריאת מצבים לא מתואמת בפיק-אנד-רול, מתקיפה שיטתית של הרגליים של פלדין ובראון ומריבאונד הגנה בעייתי.

לכן הדרך שלה לנצח משחקים נותרה ותיוותר התקפית. זו הזהות שלה ואלה יכולות שחקניה. הספרדים, בעיקר מק׳פאדן, המשיכו למצוא את עצמם זורקים שלשות חופשיות (וקלעו ב-50%), וגם אם לירושלים יש שומרים נקודתיים איכותיים כמו הולנד, בריימו ותומאס, ההגנה הקבוצתית שלה לרוב נופלת איפשהו בתיאום, בתקשורת או בהגנת היחיד. אולי ירושלים תנתץ השנה את הקלישאה שהתקפה מנצחת משחקים והגנה לוקחת אליפויות, כשתיקח אליפות דרך ההתקפה.

3. ואיזו התקפה מפוארת. מרבית ההרכבים של ירושלים נותנים לה כוח אש מבחוץ שמשולבת ביכולת לרוץ כמעט בכל מחיר, וליצור עם פלדין, בראון (ששיחק בחצי צליעה אתמול, עדות לרמת הקרבה אדירה), בלאט (עם שתי שלשות חשובות) ומאק. כשהדובדבן מגיע בזכות סולימאן בריימו בתפקיד הסטרץ' 5 עם 2 שלשות חשובות, ועם טיישון תומאס במשחק כמעט מושלם ועם חיפוי אווירי שמנע מהספרדים סלי מומנטום. תומאס הוא הגיבור השקט של ירושלים. אתמול היה לו מדד 38, 85% ל-2 נקודות ו-100% מהעונשין. כאמור, ירושלים היא קבוצת הגנה מחרידה אבל הוא עושה אותה מחרידה קצת פחות. הוא אמנם לא מפלצת פיזית, אבל הוא היחידי בקבוצה שמהווה סוג של מגן טבעת ונותן לה מגוון פתרונות הגנתיים על פורוורדים או סנטרים. הוא האיש שההתקפה שלה לא עוברת דרכו, אבל הוא מוצא את עצמו בצמתים הכי מרכזיים שלה. כשלרגע נדמה לך שהוא נוכח נפקד, מגיע פעולה משמעותית שמזכירה שהוא עוגן נטול תחליף.

4. בורגוס היא כנראה הקבוצה הכי איכותית שירושלים נתקלה בה בחודש האחרון והיא התכתבה כמה פעמים עם ניסיונות לגנוב את המשחק בריצות משלה, אבל נתקלה בעקשנות ירושלמית שהשאירו את הארנה מושלמת. ועכשיו הארנה הזו רחוקה ארבעה משחקי בית מאירוח פיינל פור ושישה משחקי בית מזכייה בתואר.