אי אפשר לתכנן מועדי פציעות בלוח זמנים עונתי, אבל ברור שזו של יובל נעימי במשחק הליגה בחולון פגעה משמעותית בסיכויי הפועל ירושלים לעבור את בי.סי. דונייצק בפער הרצוי, שלא לדבר על לנצח. להתייצב עם גוני יזרעאלי כרכז יחיד במשחק קריטי כמו אמש, זה הדבר האחרון שעודד קטש קיווה לו.
מצד שני, גם לשחק כל-כך הרבה זמן בלי מחליף זר לאייברי בראדלי זה לוקסוס, שירושלים לא יכולה לאפשר לעצמה. ובניגוד לפציעה של נעימי, כאן מדובר בהחלט בדברים שהיו בידיה.
לא לעניין לספר, שהשוק קשה עכשיו ומכאן הבעיה באיתור שחקן ברמה גבוהה. לא לעניין לקשר את כישלון העונה שעברה בעלייה לטופ 16 של היורוקאפ, לכישלון הנוכחי. נכון שמה שקרה בעונה שעברה אילץ את ירושלים לבנות את הקבוצה מחדש, אבל על-פי רוח הדברים נכון לעכשיו ייתכן מאוד שירושלים תצטרך לבנות קבוצה חדשה גם בקיץ הבא, ואז מה? שוב צפוי כישלון ידוע מראש ביורוקאפ?
לירושלים היו ציפיות גבוהות מהיורוקאפ. לא לחינם הקבוצה הצטיידה בשישה זרים (ג'קסון, רנדל, ורנאדו, סטרוברי ותוספת אחרונה כפולה שהנחיתה כאן את ג'ון תומאס ואייברי בראדלי). אבל מרגע שהגארד הצעיר נפלט ולא הגיע לכאן מחליף, אפילו זמנית, אפילו על חשבון החתמה נוספת במכסת הזרים השנתית (8 בעונה על-פי חוקי הליגה בארץ), היה ברור שקורה כאן אחד משניים: או שירושלים באמת מתקשה להחתים שחקן בעמדה הקריטית הזו ומהססת את עצמה לדעת, או שהיא פשוט מעמידה בדעה צלולה את סיכוייה להצליח ביורוקאפ העונה. שתי האופציות, אגב, דומות זו לזו. שתיהן לא נוחות לעיכול.
אני לא נטפל לחינם לעניין בראדלי. ירושלים חסרה גארד נוסף לא רק לייצוב בקבוצה ולניהול המשחק שלה, אלא גם כזה שיסייע לה בקליעה מבחוץ. הרי קשה לצפו מקבוצה שקלעה בחמישה משחקי יורוקאפ ב-25% לשלוש ומדורגת אחרונה מבין 32 קבוצות לעלות לשלב הבא.
ובינתיים, העונות חולפות וירושלים מתרחקת מהצלחות ביורוקאפ, כפי שהיא מתרחקת, אגב, גם מהצלחות בליגה ובגביע. בארבע מחמש העונות האחרונות ירושלים כשלה ביורוקאפ. בגמר הפיינל פור בארץ היא לא היתה מאז 2007, אז הובסה בידי מכבי ת"א בפער עצום. בגביע המדינה היא אחת הקבוצות המצליחות בארץ מחוץ לסטנדרטים הכמעט מובנים מאליהם שמציבה כאן מכבי ת"א, אבל בשלוש העונות האחרונות לא הגיעה לגמר ובמונחים של הפועל ירושלים זו אכזבה קשה. המוניטין עדיין שם, אבל הוא הולך ודוהה עם הזמן.
עודד קטש טרם רשם הצלחה באירופה, והקרדיט שלו הצטמצם אתמול עוד יותר. זה יפה וטוב לנצח את מכבי ת"א בהיכל נוקיה במסגרת הליגה לראשונה זה שנים, ועוד ב-14 הפרש, אבל קצת פחות נחשב אם לוקחים בחשבון שמדובר במשחק ליגה שגרתי ולא גביע או פלייאוף, ואם נזכרים שמכבי שיחקה בהרכב חסר ושזה היה עבורה משחק שלישי בתוך ארבעה ימים. במלים אחרות, מבחינת המאזן, כשעל יד אחת ניצב הניצחון ההוא בהיכל ועל היד האחרת הדחה שנייה ברציפות מאירופה עוד לפני הטופ 16, אין ספק לאן נוטה כובד המשקל. והוא לא חיובי.
הרבה לפני שנדע לאן הולך היורוקאפ, צריך כנראה להתחשב גם בנסיבות מקלות: גראבלין, שהביסה פעמיים את הפועל ירושלים בהפרש מצטבר של 39 נקודות וקלעה מולה 188 נקודות, מצטיירת כאחת הקבוצות הטובות בתחרות. היא אחת מתוך ארבע קבוצות בלבד (יחד עם ריטאס וילנה, ספרטק סנט פטרסבורג וחימקי מוסקבה) שלא הפסידו אף משחק בחמישה מחזורי הפתיחה. בדיעבד, זה אומר שהמאבק בבית מספר 1 ביורוקאפ העונה הצטמצם כמעט מראש למקום השני.
מבט על דונייצק, זו שתעלה מאותו מקום שני נכסף, לא סיפק הוכחות שהיא קבוצה טובה בהרבה מהפועל ירושלים, על אף הבדלי המאזן (1:4 לאוקראינים, 4:1 לירושלים), אבל היא בפירוש לא נחותה ממנה. יש לה שחקנים לא פחות טובים מאלו של ירושלים, וגם מאמן לא רע בכלל.
לא היתה כאן בהכרח הזדמנות נדירה של ירושלים שפוספסה והוחמצה, אלא בעיקר התארגנות לקויה. למשל, היעדר מחנה אימונים בחו"ל או משחקי ידידות והכנה נגד קבוצות אירופיות כדי לעזור למספר שחקנים שלא היו במסגרת הזו להבין מה-מי-מו, מזל רע בעיתוי פציעות (נעימי), אי הצלחה בהעמדת חמישייה קבועה או בסיס קבוע לה, ושאר עניינים שמצביעים על כך שהפועל ירושלים מחשיבה את היורוקאפ כחלק משמעותי בעונה שלה, אבל לא הגיעה אליו מוכנה מספיק.
