עומרי כספי ממשיך את המסע שלו במקום בו אף רגל ישראלית לא דרכה והשבוע הגיע לגבהים חדשים כאשר קלע שיא קריירה של 23 נקודות בהפסד הדרמטי 109:108 ללוס אנג'לס לייקרס וקבע שיא נוסף, הפעם בריבאונדים, עם 11 בהפסד 99:91 לדאלאס, כשהוא גם מוסיף 22 נקודות, כל זאת בהפרש של יממה בודדת.
אחד האנשים הכי מרוצים מהיכולות שכספי מציג ב-NBA אמור להיות צביקה שרף. המאמן שלקח עד למקסימום את הגישה האגרסיבית רואה עכשיו חניך שלו מציג לעולם את הישראלי הפייטר, שלא מוותר ולא מתפשר.
מי שישב עם שרף בחדרי הלבשה לפני משחקים של נבחרות ישראל השונות יודע לספר, שהוא אבי המוטו לפיו "אנחנו לא הכי גבוהים, ולא כי חזקים, ולא הכי מהירים ולא הכי טובים, אבל אנחנו ישראלים ואנחנו מיוחדים. ועם זה ננצח". כספי הוא הישראלי היחיד ב-NBA. הוא משחק בדיוק כמו שצביקה שרף היה רוצה לראות אותו משחק, ואפילו הרבה מעל ומעבר לזה.
האמת היא שעמרי לוקח את הגישה הנחושה שלו עד לקצה. עוד לפני הדראפט הוא פגע בפניו של אוסטין דיי, ושלח אותו לבית חולים עם שפתיים שסועות. באחד ממשחקי טרום העונה הוא נעמד פנים אל פנים מול סטיבן ג'קסון מגולדן סטייט, אחד השחקנים עם הפיוז הכי קצר בליגה. באימונים, על פי דיווחים, הוא שולח יותר מדי ידיים לשחקנים שהם בסופו של דבר חבריו לקבוצה. הוא גם היה אחד הרוקיז הראשונים, אולי הראשון, לקבל עבירה טכנית העונה.
נאמר את זה ככה: אין לי ספק שמתישהו כספי יהיה מעורב בתקרית פיזית כזו או אחרת, אבל לא פחות מהקליעה ששיפר, מיכולת הסיום שלו במשחק מעבר ומתנועה או שתיים שהוסיף, כרטיס הזהות שלו מראה קשיחות. כספי הוא הכל חוץ מהאירופי הרך, שתדמיתו הלא מחמיאה נפוצה בין חוגי ה-NBA לאורך השנים ועשתה שם לא טוב לחלק גדול מהשחקנים המיובאים.
כספי משחק באמת כמו הישראלי הראשון ב-NBA. הסיפור על אבא שלו, שמעון, שצייד רב שהגיע לארץ בשני דגלי ישראל והשביע אותו שבכל משחק של סקרמנטו יהיה מי שינופף בהם, מצביע על האמוציות הרבות שעוברות במשפחה סביב העניין הזה. הדגלים האלה היו בידיים של משפחת כספי ביציעים בכל משחק בינלאומי של עומרי בנבחרות הייצוגיות מגיל 14-15 בערך ועד לאחרונה.
עומרי, וזו לא קלישאה, מגשים בהצלחה שלו חלום של רבים אחרים שהיו קרובים ולא הצליחו. להיות ישראלי ויהודי ב-NBA זה לא רק להצטלם עם דיפלומטים, רבנים ואנשי הקהילה היהודית בחנוכה ופסח. זה גם לדעת שעיניים מכל העולם עוקבות אחריך במגרש, כי יהודים וישראלים יש בכל מקום, אבל שחקן כזה ב-NBA יש רק אחד. אחרי ש-70 מדינות אחרות כבר הצליחו להשחיל לפחות שחקן אחד משלהן, כספי משרת עכשיו את המדינה. ואולי זהו השירות הצבאי, האמיתי, הקרבי, שמעולם לא היה לו.
מקצועית, כמובן שכספי נהנה גם ממזל ולא רק משיפור ביכולותיו, שאכן קיים. זה לא הכוח הפיזי שבולט אצלו עוד יותר מאשר קודם, ואולי גם משקל מסוים שהספיק לשים עליו בחודשים האחרונים. זה לא רק השיפור הניכר באחוזי הקליעה משלוש, שהתחיל, למען האמת, עוד בעונה שעברה במכבי ת"א, כולל הצעד לאחור והכנת הרגליים לפני העלייה לזריקת שלוש. אלה גם הפציעות של קווין מרטין ופראן גארסיה, שניים שאילו היו כשירים היו דוחקים את כספי קרוב לוודאי לעמדת השחקן השמיני-תשיעי, ולא כזה שכבר קיבל 9 הזדמנויות ב-31 משחקים לעלות בחמישייה.
היכולת שלו להתאים את עצמו משחקן בתפקידים 3-4 בישראל ואירופה, לשחקן בעמדות 3-2 היא מפתח חשוב בהתקדמות שלו. גם המבנה שלו והתכונות הפיזיות, שמאפשרים לו לשמור מצד אחד על דריק רוז משיקאגו בולס, לעמוד פנים אל פנים מול למאר אודום מהלייקרס ולבצע התנגשויות פיזיות מול אמארה סטודמאייר מפיניקס סאנס.
סקרמנטו יושבת טוב על כספי מבחינות נוספות. זו קבוצה צעירה ומרווח הטעויות, אלה שמותר לבצע אותן, עדיין רחב. כמעט בכל משחק צמוד שסקרמנטו הפסידה אמרו שם "נלמד מטעויות", "אנחנו צעירים", "בעתיד זה יהיה טוב יותר". לא בכל קבוצה שוררת רוח כזו, מה גם שסקרמנטו הגיעה לעונה מהמקום הכי עמוק שאפשר, כקבוצה בעלת מאזן גרוע מאוד נכון לעונה שעברה.
ובכל זאת, עם האטמוספירה הכללית בארקו ארינה אי אפשר להתווכח: מזה זמן רב מאוד שהקינגס לא עמדו כל כך שקולים, כל כך שווים, כל כך יכולים לנצח, מול לוס אנג'לס לייקרס. ועוד פעמיים. משהו טוב קורה שם, שעם חידוד וליטוש נוסף, עשוי להביא את סקרמנטו למאזן שימקם אותה בין קבוצות הביניים ב-NBA בתוך עונה-שתיים. ולא רק במשחקי בית.
בסופו של דבר, הגישה הקרבית של כספי שלא חושש מכלום נותנת לאמריקאים להרגיש כאילו מדובר באפיונים של שחקנים ארגנטינאים, שעברו ועוברים ב-NBA לאורך השנים כמו ג'ינובילי, נוצ'יוני שמשחק איתו בסקרמנטו, סקולה, אוברטו ואחרים. הפיזיות שם כל הזמן, הנכונות להיאבק ולהילחם. הדפיקות על החזה והשאגות, שהן משהו שכספי התמכר לו כנראה בזמן שהיה ילד וחלם להיות כוכב NBA, אבל עד היום אפיינו זרים ואף לא ישראלי אחד.
כספי הוא כדורסלן ישראלי מסוג שונה ממה שהכרנו. לא החכם, המסובך והרגיש, אפילו העדין לפעמים, סטייל הנפלד-שפר-קטש-הלפרין, אלא זה שמראה את עצמו, זה שיוצא למלחמה. זה שנותן ליריבים מולו להבין שיש לו פה עסק עם גבר-גבר. לא פראייר של אף אחד, גם לא מתכוון להיות כזה. במובן הזה, כספי עושה שירות טוב לכדורסלן הישראלי בכלל לעתיד לבוא. צריך רק לקוות שהאמריקאים לא יתפתו להאמין שכולם כאן כאלה, אחרת עוד יהיו להם אכזבות רבות בשנים הבאות.
