שוויון בכל מחיר: שתי המילים שמטילות אימה על ה-NBA
אחרי שגם הקנסות לא מנעו מהעשירים להמשיך להתעשר, הסכם העבודה החדש הכניס את אלמנט "האפרון השני" - וכעת בקבוצות ניצבים בפני דילמה: האם לבזבז הרבה ולהסתכן במגבלות חמורות, או לוותר על שחקני מפתח. והאם התשובה לכך כבר נמצאת? סורוקה עושה סדר
האפרון השני נקבע על כ-134.4% מתקרת השכר. קבוצות שסך המשכורות שלהן עובר אותו, סובלות גם מכל הגבלות האפרון הראשון, וגם מעונשים נוספים. החוזים היחידים שהן יכולות להעניק הם חוזי רוקיז וחוזי מינימום לווטרנים - אין להן אף "חריגת שכר" זמינה. בעוד קבוצות רגילות יכולות לשלוח סכום כסף כדי להשוות משכורות בטרייד - על קבוצות האפרון השני נאסר לעשות זאת. הן גם לא יכולות לשלוח יותר משחקן אחד בטרייד - לדוגמה, שני שחקנים שמרוויחים 10 מיליון דולר כל אחד כדי להביא שחקן אחד שמרוויח 20 מיליון - ולא יכולות להוסיף כסף לעסקה כדי לגרום לה לקרות מבחינת השוואת סכומים.
על כך מתווספת "הקפאה" של בחירת הסיבוב הראשון שלהן 7 שנים קדימה, כך שאי אפשר לכלול אותה בטרייד, ואם הקבוצה חורגת מהאפרון השני גם בשנים הבאות, הבחירה הזו עוברת אוטומטית לסוף הסיבוב הראשון בלי קשר למיקום הקבוצה באותה שנה. כלומר, קבוצה שתחרוג מהאפרון השני ביום האחרון של עונת 2024/25, לא תוכל לסחור בבחירה מדראפט 2032. הדרך היחידה להוציא את הבחירה מ"הקפאה", היא לשלם פחות מהאפרון השני ב-3 מתוך 4 השנים הבאות.
הנה פתחתי חלון (והוא ייסגר תוך שנתיים-שלוש)
כל המגבלות האלה לא מכתיבות מתי מותר לחרוג מהתקרה המחמירה ביותר, אבל כן מכתיבות מתי *כדאי* לעשות זאת: כשאתה מעריך שהקבוצה שלך תוכל לזכות באליפות. ואכן, אם תעברו על סך המשכורות של כל 30 קבוצות הליגה, ועל ההימורים בסוכנויות לגבי כמות הניצחונות שלהם העונה - תוכלו לראות מתאם יפה בין הסיכוי להגיע גבוה בטבלה, לבין הסיכון הכלכלי שבעלי אותם קבוצות לקחו על עצמן. בנות המזל, אלה שמבזבזות מעט וצפויות לנצח הרבה, הן קבוצות צעירות כמו אוקלהומה סיטי ואורלנדו, שם כוכבים כמו פאולו באנקרו, ג`יילן וויליאמס, פרנץ ואגנר וצ`ט הולמגרן עדיין משחקים העונה על חוזי רוקי.
משמעות נוספת היא שמבחינה ריאלית, רוב חלונות האליפות האמיתיים של שיאניות השכר יימשכו במקרה הטוב שנתיים-שלוש. בוסטון האריכה חוזים לכל הכוכבים בשנים האחרונות, כולל סכומי שיא לג`יילן בראון וג`ייסון טייטום, ותשלם, במודע, מאות מיליוני דולרים בשנים הקרובות רק כקנסות כדי לשמור על סיכוי לשושלת. ויש כאן עוד ניואנס חשוב: כשאתה כבר לוקח סיכון כזה על עצמך לטווח ארוך, כדאי שתבין איפה תהיה לך אפשרות גם לרדת מתחת לתקרת ההגבלות, להכניס שחקן צעיר לרוטציה במקום וטרן, ועל מי אפשר לוותר מבלי לאבד גובה.
אבל כל זה לא היה מתאפשר ללא תמרון יצירתי במיוחד שקרה בדראפט. הניקס היו אמורים לבחור במקומות ה-24 וה-25, ואז שלחו את הבחירה ה-24 (קישון ג`ורג`) לוושינגטון תמורת הבחירה ה-26, ואז בחרו במקום ה-26 את דילון ג`ונס ושלחו אותו לאוקלהומה סיטי; בהמשך הם רכשו את הבחירה ה-34 מפורטלנד ובחרו בה את טיילר קולק. ג`ורג` ירוויח בוושינגטון העונה 2.825 מיליון דולר, ג`ונס בת`נדר 2.622 מיליון דולר. את קולק, שחקן בערך ברמתם של ג`ורג` וג`ונס, הם החתימו על חוזה של 2.09 מיליון דולר. ההפרשים כאן הם קליפות של גרעינים, אבל אותם 500-700 אלף דולר שחסכו - אפשרו את בניית הסגל המטורף הזה.
ההחלטה של ברונסון היתה לא רק קריטית לניקס, היא גם יכולה להיות התקדים שיבשר עידן חדש. מוקדם יותר הקיץ, שוחחתי עם יוסי גוזלן, מומחה תקרת השכר שעבד באתרים Hoopshype ו-USA Today, ושאלתי אותו מדוע כוכבים, גם מדרג שני ושלישי לפעמים, מתעקשים ללכת על חוזי מקסימום למרות שהם יודעים את ההשלכות על הקבוצה שלהם. מתברר שזה בעיקר עניין של אגו, וגם קשור לכך שמי שלא לוקח את המקסימום - החוזה שלו ייראה מאוד נמוך תוך מספר שנים, לאור העלייה המתמדת בהכנסות הליגה ובמה שהקבוצות יכולות לשלם.
רוצה לנצח כאן, זה הכל
ברונסון, אדם צנוע וחכם, הבין שאותם מיליונים רבים עליהם ויתר לא באמת ישפיעו על המשפחה שלו שכבר מסודרת כמה וכמה דורות קדימה, אבל כן ישפיעו על הסיכוי שלו לעשות את מה שבשבילו הוא עולה כל ערב על הפרקט: לקחת אליפויות. "זה די פשוט", אמר ברונסון, בו הניקס בחרו כקפטן החדש שלהם הקיץ, "אני רוצה להיות כאן, ואני רוצה להראות שמעשים נשמעים בצורה ברורה יותר מאשר דיבורים. אני רוצה שהקבוצה הזו תהיה יחד לשנים רבות. אני רוצה לנצח כאן. זה הכל".
למעשה של ברונסון יש תקדים. שלישיית היכל התהילה של סן אנטוניו - טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג`ינובילי - היתה בקביעות חותמת על חוזים לא מקסימליים כדי לאפשר חיזוק סביבם. אפילו בקבוצת הכוכבים המושמצת שנבנתה במיאמי בקיץ 2010, הסכימו לברון ג`יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לחתום על חוזים זהים זה לזה, קצת מתחת למקסימום, כדי לאפשר הרכבה של סגל וטרנים סביבם. בשני המקרים הללו, התוצאה היו שושלות ששרדו לפרק זמן נאה - 15 שנה של און-אנד-אוף אצל הספרס, 4 שנות גמרים רצופים אצל ההיט. זה מה שהרכז של הניקס רואה מול העיניים.
הצלחה של הניקס העונה, בליגה שאוהבת חיקויים, עשויה לסמן את הכיוון החדש: כוכבים שמחליטים להקריב כסף (אם אפשר לקרוא לחוזה של 150 מיליון דולר במקום 180 מיליון, למשל, "הקרבה" - דילמה שכנראה רוב קוראי שורות אלה לא יצטרכו לעמוד בפניה) כדי לצמוח עם הקבוצה שלהם. מהלך שכזה עשוי גם לסלול את הדרך לבניית קבוצות הכוכבים הבאות - עוד תופעה שחוקי השכר מנסים להילחם בה. ועד שזה יקרה? אנשי תקרת השכר ימשיכו לחפש תמרונים על כל דולר, הנהלות יצטרכו לקבל החלטות כואבות, וקבוצות יצטרכו למצוא יהלומים בדראפט, להשקיע בפיתוח שחקנים ובעיקר לבנות תרבות בריאה - כזו שבה הדרך לאליפות תלויה גם בצוות מקצועי וניהולי חכם, ביחסי אנוש טובים, ולא רק בדירוג הבעלים ברשימת האנשים העשירים בעולם.