האיש מאחורי הקול הכי מפורסם ב-NBA

כשאתה שומע את הכינוי "Goatmentator", איך זה גורם לך להרגיש?
"בהתחלה הרגשתי קצת לא בנוח עם זה, בכנות. לא בקטע רע, אלא פשוט בקטע שזה אומר הרבה ושיש ממני הרבה ציפיות. עכשיו אני יודע שזו מחמאה ושאנשים נהנים מהעבודה שלי. להיות הבן אדם שמוכר בזכות הקול שלו, שמזוהה כבר בערך עשור עם מהלכי ה-NBA והטופ 10, ולהיות בעידן הזה של האינטרנט עם מיליונים של מאזינים ואנשים שמאוד מפרגנים - זה נדיר. אני מאוד מעריך את זה, אנשים מכל העולם נחמדים אליי. אני אסיר תודה".

בעולם הזה של ה-NBA יש הרבה אנשים אהובים יותר ואהובים פחות, אבל נדמה שסביבך יש קונצנזוס מוחלט. גם אתה מרגיש ככה?
"כן ואני לא יודע למה זה. יש לי מזל. אגיד לך את הדבר הבא - אני הייתי ילד קטן שאהב את ה-NBA, עם המון תשוקה ותמיד רציתי להיות שדר ספורט שמעורב ב-NBA. התשוקה הזו של אותו ילד עדיין חיה בתוכי, ההנאה הזו. עכשיו יש לי שיער לבן, אבל זה עדיין בתוכי. אני מקווה שאנשים יסתכלו עליי כאדם שאוהב את ה-NBA ואת העבודה שלו, כי זאת האמת וזה מה שאני מנסה להעביר".

אתה זוכר מתי שמעת לראשונה את הכינוי "Goatmentator"? אתה יודע מי המציא אותו?
"אני בטוח שזה מישהו מהתגובות של הסרטונים ביוטיוב. התגובות עליי תמיד היו מדהימות. אני זוכר ששמעתי את הכינוי לראשונה במשרד, אחד המפיקים סיפר לי שקוראים לי ה"Goatmentator" והיה רגע שבו הטופ 10 הפך לוויראלי. זאת הייתה תקופה בת 2-3 חודשים והכל קרה כל כך מהר. כולנו במשרד הבנו שזה משהו שאנשים אוהבים ונמשכים אליו. מאותה נקודה נכנסנו לזה. כל הדבר הזה לא תוכנן להיות ויראלי, זה פשוט היה חלק מהעבודה שלנו".

"אם תחשבו על לוחות הזמנים של ה-NBA, אצלנו באטלנטה כשגרתי שם והקראתי את הטופ 10 השעה הייתה 02:30 בבוקר. כדי להישאר ער ולנסוע בחזרה הביתה - הייתי שותה שלוש כוסות של קפה לפני הכניסה שלי לחדר ההקלטות. הייתי משדר את המהלכים עם כל כך הרבה אנרגיה, אני חושב שזה שיחק תפקיד. כל כך הרבה אנשים, בזכות ה-NBA ולא בזכותי, צופים בסרטונים האלה. יש כל כך הרבה עיניים ואוזניים עליהם. שמעתי את הכינוי "Goatmentator" ואהבתי את זה. כמו שאמרתי, בהתחלה זה לא נשמע לי טבעי אבל עכשיו אני שמח מזה".

אתה קורא את התגובות לסרטונים שלך?
"פעם קראתי. אותה חבורה של מפיקים אמרה לי 'אתה צריך לראות מה אומרים עליך כאן'. אז קראתי, אבל לא הגבתי. מעולם לא הגבתי לתגובה טובה, רעה או שונה. ידעתי כמה נחמדות התגובות ואז החלו להתלהב יותר ויותר וזה הפך לוויראלי. התגובות קורעות מצחוק, האנשים שם יותר מצחיקים ממה שאני אי פעם חלמתי להיות. זה כיף".

היה לך חלום להיכנס לתקשורת הספורט ולהגיד שהגשמת אותו יהיה "אנדרסטייטמנט" כנראה. איך עשית את זה?
"אוקיי, אז אתן את המתכון להצלחה. הנה מה שצריך כדי להיכנס ל-NBA: אהבה מוחלטת למשחק, עבודה קשה ואימון, ומזל יוצא דופן. תחשבו על הדרך שלי - הייתי ילד מדרום קרוליינה שאהב את מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון. אחר כך עברנו לאטלנטה וסיימתי קולג' ב-1996. האולימפיאדה הייתה באטלנטה ב-1996 וכל תלמידי התקשורת המקומיים קיבלו עבודות במדיה הארצית. אני קיבלתי עבודה ב-CBS וב"טרנר ספורטס" בזמן שהייתי בקולג', רק בזכות המזל הקיצוני הזה של הנסיבות. הרבה מזל מעורב פה, כי יש המון אנשים מוכשרים שם בחוץ".

אתה זוכר את הטופ 10 הראשון אי פעם ששידרת?
"כן, זה מצחיק. עבדתי ב"טרנר ספורטס" לפני שקיבלנו את ה-NBA, עבדתי שם מאז אמצע שנות ה-90. קיבלנו את ה"NBA TV" ואת "NBA.com" שעברו מניו ג'רזי לאטלנטה ואני זוכר שהיינו במשרד והקלטתי עם מיקרופון קטן בזמן שאני יושב על הרצפה של המשרד. היינו צריכים לצעוק למנקים שלא ישאבו בזמן שאני משדר את הטופ 10. אני לא יודע אם הקשבתי לטופ 10 הראשון שלי, אבל אני בטוח שרק רציתי שהכל יעבור חלק. אני זוכר שבאותו לילה יצאנו מהמשרד ב-5:30-06:00 בבוקר כי כולנו רק התחלנו ללמוד את העבודה".

היו חרוזים בטופ 10 הראשון שלך?
"כנראה שכן, אבל לא בכוונה. מישהו פעם בחן את הטופ 10 שלי וטען שיש לי הפרעה שנקראת 'צלצולים'. כלומר, כל מה שאני אומר בצורה הזו יוצא בחרוזים (כשאסטיז הסביר זאת באנגלית - השתמש בחרוז בלי לשים לב). זה כמעט סוג של נכות, אבל בעולם הטופ 10 שלי מדובר בכוחות על. אם הייתה אולימפיאדה של חרוזים, לא הייתי יכול להשתתף בגלל שימוש בסטרואידים. יש לי כישרון מוזר, לא ידעתי שיש לי את זה, אבל כשאותו אדם טען זאת - אפילו אשתי אמרה לי שזה נשמע לה הגיוני".

אז אתה רוצה לומר לי שאתה מדבר בחרוזים בחייך הרגילים?
"בהחלט, עד דרגה מסוימת. ככה זה עובד - זה מרגיש לי נכון לסיים משפטים עם חרוז. אני לא יודע למה, אבל באופן לא מודע המוח שלי מסיים עם חרוז בכל פעם (שוב, חתם במקרה את המשפט באנגלית עם חרוז). המוח שלי פשוט מחבר חרוזים ואני אפילו לא מנסה שזה יקרה, ככה זה".