התמונה הזו שיקפה את העונה של לוס אנג'לס לייקרס. היא פשוט הכניסה תשעה שבועות של שכרון חושים ושברון לבבות לתוך פריים אחד.
רגע אחרי הפסד ביתי מול הקבוצה עם המאזן הגרוע ביותר בליגה, לברון ג'יימס ישב על הפרקט, בוהה באוויר, לא מאמין. הנעל שלו הייתה רחוקה ממנו בערך שני מטר. רק כמה שניות קודם הוא חדר לסל כדי להשיג שוויון, אבל הנעל פשוט עפה לו מהרגל והתגלגלה לאיטה לעבר קו הבסיס. עדיין, הסופרסטאר של הלייקרס הצליח למסור את הכדור הצדה אל השחקן הקרוב אליו, דניס שרודר. עד לאותו רגע, שרודר לקח 10 זריקות מהפינה השמאלית של המגרש העונה וקלע חצי מהן. הפעם זה נגמר בהחטאה. שארלוט לקחה את הריבאונד וסגרה עניין, 130:134. הפסד שלישי ברצף ללייקרס, ובכולם ספגה הקבוצה לפחות 130 נקודות.
הרבה סיפורי "פיל-גוד" התרוצצו מסביב לעונה הזו של הלייקרס. אנתוני דייויס משחק כמו MVP, ראסל ווסטברוק בפעם הראשונה מפסיק לעשות דווקא ומקבל על עצמו תפקיד משני לטובת המועדון, לוני ווקר נותן עונת פריצה באור הזרקורים, אוסטין ריבס הוא תגלית נהדרת של מחלקת פיתוח השחקנים, המאמן דרווין האם גיבש את חדר ההלבשה, ומעל כולם, לברון עצמו, שמתקרב לשיא הנקודות של קארים עבדול ג'באר. ועדיין, לחג המולד בדאלאס תעלה הקבוצה מעיר המלאכים במצב בלתי נתפס: במאזנה יש 13 ניצחונות בלבד מול 19 הפסדים. רק ל-4 קבוצות בליגה יש פחות ניצחונות, ולאף אחת מהן לא היו שאיפות העונה. לשתי קבוצות נוספות יש את אותה כמות ניצחונות: וושינגטון המאכזבת, והפעוטון של אורלנדו.
העונה אמנם עוד לא הגיעה אפילו לקו החצי, אבל הלייקרס כבר מרגישים עוד פלייאוף חומק להם מבין הידיים. סוף השבוע לפחות הביא קצת בהירות באשר למצבו של דייויס הפצוע - שתוך כשבוע-שבועיים הוא אמור להיבדק שוב ברגלו הפצועה, ואם הנקע יחלים, יוכל לחזור לשחק - אבל כל הפסד רק מוסיף לתסכול המצטבר. "אפשר להבין את המצב מרמת העצבים אצל המאמן האם", דיווח הבלוגר אנדי קמנצקי, "הוא בדרך כלל מנסה למצוא במשחקים כאלה, שהלייקרס היו אמורים לנצח בהם, משהו חיובי. הפעם, אפילו זה לא קרה".
50 דרכים להפסיד במשחק צמוד
לפני קצת יותר מעשור הוציאה להקת Train את השיר "50 ways to say goodbye". בהשאלה, הלייקרס מוצאים העונה בערך 50 דרכים להגיד ביי-ביי לניצחונות במשחקים צמודים. זה קורה נגד קבוצות תחתית וקבוצות צמרת, בבית ובחוץ, מטעויות שלהם או פעולות הירואיות של שחקני היריב, באמת שהם לא מפלים. נגד בוסטון הם הפכו פיגור 19 ליתרון 13 עם פחות מ-5 דקות לסיום, דייויס החטיא פעמיים מהקו וג'ייסון טייטום קבע הארכה וניצח בה. נגד פילדלפיה הם חזרו ממינוס 9 חצי דקה לסיום ודייויס החטיא זריקת עונשין שיכלה להביא ניצחון. נגד פורטלנד הם חטפו סל מג'ראמי גראנט, נגד אינדיאנה נתנו לרוקי אנדרו נמבהארד לסיים קאמבק עצום בשלשה פסיכית, ומול שארלוט איפשרו לגורדון הייוורד ריבאונד התקפה קריטי.
בסך הכל, כשמסתכלים על סטטיסטיקות קלאץ', הלייקרס מדורגים במקום הראשון בליגה במדד היעילות… אם הופכים את הטבלה על פיה. ב-51 דקות קלאץ' העונה יש להם מדד של מינוס 33.5 נקודות (!!!!!) על כל 100 התקפות; לדטרויט המדורגת במקום ה-29, לשם השוואה, יש מינוס 21.8, והפעם האחרונה בה נרשם נתון כל כך נמוך לקבוצה כלשהי היה בעונת הטנקינג האחרונה של פילדלפיה, 2015/16 (מינוס 37). יש ללייקרס בדקות האלה את אחוז הקליעה המשוקלל (True Shooting) הנמוך ביותר בליגה, ורק הפיסטונס לוקחים אחוז נמוך יותר של ריבאונדים מהם. איך דבר כזה קורה לקבוצה של לברון?
כנראה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. זו הקבוצה של לברון, וגם היריבות יודעות את זה. לראסל ווסטברוק הן נותנות מטראז' שאפשר להכניס בו שתי דירות סטודיו במרכז תל אביב. תחת הלחץ הגדול, הידיים של כולם רועדות והלייקרס קולעים בדקות האלה ב-58.6% מהעונשין. דייויס אמנם משחק נהדר כשהוא בריא, אבל מנהיג ו-ווינר גדול הוא לא היה מעולם וכנראה כבר לא יהיה. והשחקנים האחרים, שהגיעו בכלום כסף ושיחקו בתפקידים משניים בקבוצתם הקודמת, פשוט לא בנויים למעמדים האלה.
היו ימים שבהם לברון היה מספיק טוב לבד כדי להציל סגלים בינוניים. לא הפעם. היו גם ימים שבהם השם "לברון ג'יימס" היה מספיק כדי למשוך פרי אייג'נטס שיוותרו על כסף בשביל הזדמנות לאליפות; גם הם כבר עברו. בסגל של 2022/23 יש הכי פחות מעורבות של לברון מאז שנות השיא שלו, והכי הרבה טביעת אצבע של המאמן, כשההשפעה של לברון היתה אולי אפילו שלילית: שחקנים טובים סירבו לבוא ולהרוויח שכר מינימום סביב שלושה כוכבים שלא עובדים טוב יחד, אחד מהם תכף בן 38, והשני מאוד פציע. התוצאה: האם נאלץ להתפשר ולבנות סגל אתלטי שתוקף את הטבעת, אבל ללא מספיק גובה וקליעה. אפשר להבין איך מגיעים מכאן ועד לקבוצה שלא מסוגלת לדייק מהעונשין או לקחת ריבאונד במאני טיים.
ולמרות שהלוואי על כולנו להיראות בעונה עשירית בקריירה כמו שהוא נראה בעונתו ה-20, לברון כבר אנושי יותר. ובעונה כל כך היסטורית, בה שעון החול שלו אוזל ויחד איתו נסגר גם חלון ההזדמנויות של הלייקרס לקחת אליפות, כל הליגה רואה כמה הלייקרס לחוצים. על המגרש וגם בחדר ההלבשה.
נחמד, נחמד, היה ממש נחמד
שתי סדרות הופקו על הלייקרס בעונות האחרונות. אחת מבוססת באופן די חופשי על המציאות, Winning Time, והשנייה הגיעה ביוזמת הלייקרס והבעלים ג'יני באס, Legacy. שתי הסדרות הללו מתארות את ההיסטוריה של המועדון המפואר הזה, שמוביל את הליגה יחד עם הסלטיקס עם 17 תארי אליפות. עם סלבס מהשורה הראשונה שיושבים בשורה הראשונה, וקשרים להוליווד, המועדון הזה תמיד ידע למצוא את הכוכבים הגדולים, לבנות סביבם ובמידה מסוימת גם לזרום עם הדרישות שלהם - ממג'יק ג'ונסון שרצה לפטר את פול ווסטהד עד קובי בראיינט שפירק את חדר ההלבשה. כאשר קובי ייעץ לג'יני באס איך "לנקות את הבלאגן" בהנהלה כדי להביא את לברון ג'יימס, הוא עזר לה להכין את השטח לבואו של השחקן בעל ההשפעה הגדולה ביותר בליגה.
המטרה הראשונה של לברון ג'יימס כלייקר הושגה: אנתוני דייויס הובא מניו אורלינס, וכעבור שנה ובועה גם הביא אליפות. העתיד נראה ורוד, גם אם לטובתו ויתרו באל.איי על 3 בחירות דראפט; כשאתה חי את הרגע בהוליווד ומכור להצלחה הבאה, מה שיקרה עוד 3 או 5 שנים פחות משמעותי. בחסות הפגרה הקצרה בהיסטוריה, הודות לקורונה, הלייקרס הלכו על שיפוץ מהיר, שנכשל ב-2021, ואז בחר לברון את השותף הבא שלו לקבוצה, ראסל ווסטברוק, שחווה איתו עונת 2021/22 בזיונית, ובסופה הוחלף גם המאמן פרנק ווגל בדרווין האם המוערך. עם זאת, בניגוד לכל ההערכות, האם והמנג'ר רוב פלינקה החליטו לתת לווסטברוק העונה צ'אנס נוסף. בכל זאת, מדובר ב-MVP לשעבר והחוזה שלו, 47 מיליון לעונה, הופך אותו לכמעט בלתי סחיר.
ווסטברוק מראה בעונתו השנייה באל.איי את מה שהלייקרס קיוו, מכמה בחינות: הוא קיבל על עצמו תפקיד של שחקן שישי, תורם למרקם הקבוצתי ואפילו - מי היה מאמין - ערך סעודת חג מולד עם פטריק בוורלי. אבל להיות נחמד ואחלה בנאדם זה לא מספיק. ווסטברוק עדיין מאבד יותר כדורים פר 36 דקות מכל שחקן אחר בליגה; ההפרש בינו לבין יאניס אנטטוקומפו המדורג 2, זהה להפרש בין יאניס לג'רו הולידיי במקום ה-11. הוא מדורג 10 מהסוף בליגה באחוז שדה, וקולע בפחות מ-28% לשלוש. כמעט בכל פרמטר סטטיסטי חשוב - פרט לאסיסטים - הוא עושה עבודה גרועה יותר מאשר בעונה שעברה. קשה לראות את זה משתפר. הערך שלו כבר לא יעלה. המסקנה: טרייד, ועכשיו.
כן, הלייקרס יצטרכו לוותר על בחירת דראפט, כנראה על שתיים. כן, המשמעות היא למשכן חלק מהעתיד. אבל הבאתם את לברון ג'יימס בגיל 34 ואז החתמתם אותו בקיץ על הארכת חוזה - מה חשבתם שייצא מהברז, קולה? בהיצמדות לכוכבים ולרצונות שלהם, הלייקרס כפו על עצמם מדיניות של מחשבה על הכאן והעכשיו. כל החלטה אחרת תביא לתוצאה עגומה במיוחד מבחינת המותג ששמו לוס אנג'לס לייקרס: לברון ג'יימס ישבור את השיא החשוב ביותר ב-NBA במשחק כמעט חסר משמעות, בו הקבוצה שלו כנראה תפסיד. המחזה הזה לבדו צריך להדיר שינה מעיניהם של ג'יני באס ורוב פלינקה: ככה דמיינתם את זה? ובהנחה שלא - מה עשיתם כדי שזה לא יקרה?
הוליווד? כבר לא זוכרת
בחירות דראפט אף פעם לא היו הדרך המועדפת על פני הלייקרס להתחזק. הכוכב האחרון תוצרת בית שהביא אליפות הגיע ב-1996. הימים של שנות ה-80, בהם בעלי קבוצות מטומטמים היו מגישים בחירות כאלה במחיר מבצע, כבר נגמרו. כן, יכאב לראות את ניו אורלינס מממשת את אופציית החלפת הבחירה עם הלייקרס, בעיקר אם הבחירה של הלייקרס תהיה גבוהה, אבל באס ופלינקה תמיד יוכלו ללטף את גביע האליפות של 2020 ולהיזכר שזה היה שווה את זה.
אז האם הבחירות של 2027 ו-2029 עד כדי כך חיוניות עכשיו? הרי אם הלייקרס ממילא יכולים למשוך אליהם כוכבים תמיד, וב-2027 יתפנה איזה לוקה, זאיון או מוראנט שירצה לקחת את כשרונותיו להוליווד ולבלות במסיבות קוקטייל עם כוכבי קולנוע ומפיקי על, מה זה משנה את מי תבחרו בעוד 6.5 שנים? המסקנה היחידה העולה מהמצב הנוכחי היא שבלייקרס הנוכחיים משקיעים כל כך במיתוג וב"לגאסי" מכיוון שאין להם שום דבר אחר להציע; לא הנהלה מבריקה במיוחד, לא בעלים עם כיסים עמוקים, לא תרבות ארגונית יוצאת דופן, בטח שלא כוכבים צעירים לבנות סביבם. אז מה אטרקטיבי בהם בכלל?
במצב כזה, אולי זה הזמן של ג'יני באס להודות שאי אפשר להחזיר את אבא ג'רי לחיים ולהמשיך את מורשתו בצורה שתכבד אותו, מכיוון ששדה המשחק השתנה, התקופה השתנתה, והדבר הכי טובה לעתיד הלייקרס הוא למכור את הקבוצה? בגולדן סטייט, אצל הקליפרס ובממפיס, למשל, הנהלות חדשות ב-15 השנים האחרונות הכניסו רוח חדשה, וקבלת החלטות פחות מבוססת משפחה, ויותר מתאימה לעשור הנוכחי. אם פניקס נמכרה ב-4 מיליארד דולר לא מזמן, הלייקרס בעוד כמה שנים יהיו שווים לפחות סכום כפול. באס מדורגת באחד מחמשת המקומות האחרונים בליגה מבחינת שוויה הכספי, מבין בעלי הקבוצות. לא עדיף לקבל את החבילה ולתת למישהי או למישהו אחר לנסות?
והנה החלטה ראשונה שההנהלה הנוכחית חייבת לקבל, כבר אתמול. ווסטברוק, קנדריק נאן, פטריק בוורלי, כל ההימורים שכשלו? תארזו אותם יפה יפה, תצרפו כמה בחירות בחירות דראפט שצריך - ותביאו כבר מישהו שיכול לנצח עבורכם משחקי כדורסל. הרי את לברון ודייויס, שני הנכסים היחידים ששווים משהו, הם לא יעבירו כי זה לא ב-DNA של הלייקרס - וגם השוק עשוי להיות הרבה יותר קריר ממה שנדמה להם.
במצב הנוכחי, באמת שנשארו רק שני דברים אחרונים כדי שהלייקרס יוכרזו רשמית כבדיחה של הליגה: לראות את לברון שובר את השיא של קארים במשחק חוץ באוקלהומה סיטי שבו מאזנם של הלייקרס מידרדר ל-39:24, ושנה אחר כך - את ויקטור וומבניאמה, שנלקח עם בחירה שהיתה של הלייקרס, מתקבל ברבבות זרי פרחים במרדי גרא בניו אורלינס.
